אאא

החסרון של עם ישראל ביחס לאבות הוא למעשה היתרון שלהם. אותו הפער בין האבות לעם ישראל, ממנו נובע ההבדל הרוחני בינהם, אך ממנו גם נגרמת ההנהגה השונה של הקב"ה.

בזמן האבות היה קשר נבואי בין הקב"ה לאבות, הם תפסו את מציאותו מעצם היותו ישנו, והם זכו לנבואה וחיבור לקב"ה מכוח עבודתם הרוחנית האישית. כל ימיהם הם עמלו והתייגעו, שברו את מידותיהם, וטיפחו את כישורי השגתם, עד שלבסוף הגיעו לפסגה רוחנית בה התגלה אליהם בורא עולם, וכרת עמם את בריתו.  

אך כשעם ישראל הפך לעם, גלה למצרים, ושקע בשעבוד ובעבודת פרך. הוא איבד את הקשר הישיר עם הבורא. ואופן ההנהגה כבר לא היה מבוסס על השגות רוחניות אישיות של היחידים, אלא על מצבו הכללי של העם. מול עם, הגילוי האלוקי הוא פומבי וכללי, שוב אין מקום להבטחות ונבואות אישיות, אלא רק לגורל הכללי של כל העם. והוא, כבר תלוי לא רק ברמתם הרוחנית האישית של כל יחיד ויחיד, אלא במכלול רחב של רבדים, כמו זכות אבות, ההבטחה לעתיד של עם ישראל, התהליכים שעם ישראל עתיד לעבור ולגלות את מציאות הקב"ה בעולמו.

אמנם משה רבינו היה זה שקיבל בנבואה את דבר ה'. אך הוא היה השליח להביא את הדברים לעם ישראל. הוא היה ערל שפתיים. הקשר שלו עם הקב"ה לא היה משהו אישי שלו בלבד כפי שהיה אצל האבות. הפה שלו לא היה שלו, אלא של העם כולו. משה רבינו לא הגיע אל עם ישראל, ואל פרעה כאדם פרטי יחידי, אלא כאדם שקוף לגמרי שהביא את דבר ה' באופן מלא ושלם לחלוטין. נמצא שהערלות פה של משה, היא זו שאפשרה את המעבר בין סוג הקשר שהיה לפני כן בין הקב"ה לאבות כאנשים פרטיים, לסוג הקשר החדש והמיוחד בין הקב"ה לעם ישראל.  

זהו ביאור הפסוקים בתחילת הפרשה - 'ואירא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י, ושמי ה' לא נודעתי להם'. כשעם ישראל הפך לעם, סוג הקשר של הקב"ה עמם השתנה - שם חדש של הקב"ה התגלה. הקשר שלו עם הקב"ה הוא כבר עניין פומבי וגלוי. ומכאן מקור הפיכת מציאות ה' לעובדה ידועה וברורה לכל העולם, מאחר  שקשר אלוקי עם עם מוכרח להיווסד בגלוי לעיני כל העמים.

הפומביות הזו, באה לידי ביטוי בשני מישורים.

א. עצם הפיכת קבוצת אנשים ליחידה אחת המוגדרת כ'עם'.

ב. יצירת פער בין העם הזה, לשאר העמים.

ההפלייה של עם ישראל לעומת העם המצרי, נועדה למטרה כפולה. לבנות את בני ישראל מאוסף של יחדים, בני אותה משפחה - ל'עם'להראות למצרים ולעולם כולו שה'עם' זה הוא עם שקשור לקב"ה, שעם ישראל  הוא עם ה', עם שהזהות שלו היא עצם היותו היא תחת חסותו של הקב"ה, והוא שייך איליו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ועם שני אלו פרעה לא הסכים :

א. מבחינתו בני ישראל הוא לא 'עם'. אלא הם קבוצה של יחידם שנטמעה במצריים, והם עצם מעצמה ובשר מבשרה. התביעה של משה מפרעה שעם ישראל ייצא ממצרים לשלושה ימים לעבוד את ה', מטרתה הייתה ליצור את ההגדרה של 'עם' כלפי בני ישראל, ושגם פרעה יכיר בכך. וללא ההכרה הזו, הקשר האלוקי עם העם לא יהיה ברמתו המלאה והשלמה. עצם יציאה שכזו תביא את עם ישראל למצב שהוא לא חלק מהאומה המצרית, והוא עם בפני עצמו.

ב. פרעה הכיר מערכת יחסים בין אדם לא-ל שלו. ובמה שהוא הכיר מעמדו של האדם כלפי הא-ל נקבע על פי רמתו הרוחנית האישית, ועל פי מידת הקשר שלו עם אלוקיו. לפתע משה תובע ממנו להכיר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה עם שלם הוא בקשר עם אלוקיו, לאו דווקא על פי רמת הקשר של כלל היחדים עם הקב"ה. פריסת החסות של הקב"ה על עם ישראל הייתה חידוש עצום שפרעה לא היה מסוגל להכיל. וכנגד לזה באה תביעתו של משה ש'כל' עם ישראל ייצא ממצרים - 'בנערנו בזקננו נלך', כיון שהחיבור שנוצר בין הקב"ה לעם ישראל הוא ברמה של ה'עם', ומהעם איש לא נעדר, כולם כולל כולם, כלולים בו. ולעולם אין מצב לוותר על נפש מהאומה הישראלית. כך נוצר עם ישראל, על היסוד האחדותי הזה הושתת העם.

כבני עם ישראל, עלינו להתייחס לכל יחיד ויחיד מבני האומה כבן לעם ה', וכאח לאותה מסגרת רוחנית בלתי ניתנת לניתוק. גם אם מצבו הרוחני שונה או נחות משלנו, וגם אם הוא לא נראה בדיוק כמונו, עדיין, לעולם הוא בן לאותה ברית נצחית שלנו עם הקב"ה.

מי שמערער על כך, מסכן את המקום האישי שלו מול הקב"ה. כיון שהקשר שלנו עם הקב"ה הוא קשר של 'עם', ובעם תמיד יהיו סוגים ורמות שונות של אנשים. ומי שמוציא את השונים ממנו מהכלל, הרי שהוא כופר בקשר של הקב"ה איתנו כעם. והוא מעמיד את הקשר שלנו עם הקב"ה כקשר אישי ופרטי. ומאז הפכנו לעם כולנו - על עם ישראל, באותה סירה המנווטת את בריתה עם קברניטה - בורא העולם אלוקי ישראל.

הכותב הוא ראש תחום חרדים ב'גשר'.