אאא

לאורך הפרשיות האחרונות, פרעה מתגלה לעינינו כעקשן חסר תקנה. פעם אחר פעם, הוא סובל מנחת זרועו של האלוקים, ובעקביות - הוא מוביל את עמו, אל טרגדיה ידועה מראש. באופן מוזר, הוא עומד בדעתו ואינו מוכן לשחרר את היהודים מארצו. אמנם, בשלב מסוים מעידה עליו התורה שהוא כבר אינו ברשות עצמו, אלא הקב"ה "מכביד את לבו". אך מכל מקום, עד שזה קרה - לפחות חמש פעמים הוא קיבל הזדמנות לבחור בטוב, והוא לא נענה לכך. מה ההסבר וההגיון, העומדים מאחורי האוֹבְּסֶסְיָה של פרעה?

    יתירה מכך, אנו רגילים לדמיין את פרעה כאנטישמי - שונא יהודים בכל נפשו. אך במדרש רבה (שמות א) מובאת דעה שונה, לפיה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" - אינו חדש באמת: "למה קראו מלך חדש - והלא פרעה עצמו היה? אלא שאמרו המצרים לפרעה: בֹּא ונזדווג (נרע) לאומה זו. אמר להם: שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים - והיאך נזדווג להם? אלולי יוסף - לא היינו חיים! כיון שלא שמע להם - הורידוהו מכסאו שלשה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים - הריני עמכם, והשיבו אותו. לפיכך כתיב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ".

    כלומר, בתחילת דרכו פרעה לא היה 'האיש הרע', הייתה לו הכרת הטוב כלפי יוסף והיהודים שבארצו, הוא זכר וידע שהם הצילו את מצרים - בשעותיה הקשות, ולא הסכים עם חורשי המזימות שבקרב עמו. הוא אפילו הקריב את הכסא שלו, ובלבד שלא לפגוע ביהודים. אך הוא מוצא שההקרבה הזו קשה עליו מנשוא, הוא חוזר לכסאו ו'מְיַשֵּׁר קָו' עם 'דעת הקָּהָל'.

    אחר כל זאת, היינו מצפים לראות את פרעה מבצע את ההתעללות בבני ישראל 'כמי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד' ומחפש כל תירוץ ואמתלה על מנת להתחמק מהמחויבות הזו. אבל לגודל ההפתעה, מכאן ואילך - הוא הופך להיות 'הכוכב הראשי' של הגזירות והרוע המופעל כנגד היהודים. אם עד עכשיו הוא היה 'השוטר הטוב', מעכשיו הוא 'השוטר הרע'. פעם אחר פעם, הוא יוזם ומתכנן כיצד להציק ולהצר להם. וברשעותו, הוא אינו בוחל גם בגזירת ההשמדה - של כל הבנים הנולדים. להפתעתנו נגלה, שכעת הוא 'שונא יהודים' אפילו יותר מעבדיו, שאומרים לו: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!" (שמות י) ופרעה, עדיין בשלו - מתעקש להחזיק בהם.

    מה קרה לו, לפרעה?! מדוע הוא 'הפך את עורו'? כיצד מהאיש שנושא את הכובע של 'סָנֵגוֹר היהודים', הוא הפך להיות - האויב המר ביותר?

    אולי ניתן להסביר את המניע של פרעה - בצורה פסיכולוגית: אדם שנכשל, ובחולשתו - חטא לעקרונות שלו, המצפון שלו מייסר אותו. כעת הוא שרוי, במה שמכונה "דִּיסוֹנַנְס קוֹגְנִיטִיבִי". כלומר, הקונפליקט שבין עמדתו והשקפתו - לבין מעשיו בפועל, גורם לו לתחושה של "אי נוחות" - בעקבות הכישלון שלו. אמנם, היה ניתן לצפות שהוא יתחרט ויכה על חטא. אך למעשה, במקרים רבים - האֵגוֹ שלו 'נכנס לתמונה', ומונע ממנו להודות שהוא היה חלש - ועשה טעות. כדי להשקיט את 'הקול הפנימי' שמציק לו, הוא בונה לעצמו "אִידֵאָל" חדש - שמצדיק את המעשה שלו, ואף הופך אותו לדבר רצוי. על מנת להוכיח לעצמו שהוא עשה את הדבר הנכון - ולא טעה, הוא ממשיך לדבוק גם הלאה - באותו חטא.

    יתירה מכך, מי שכבר התמיד במעשיו המכוערים - במשך זמן. כעת, הוא כבר 'שקוע בבוץ' של הפעולות שלו, כי במידה ויתברר לו - שהוא טעה, הרי שהטעות הזו גררה אחריה מעשים רבים וחמוּרים! ורק כדי שהוא לא יהיה מוכרח להתמודד באופן רֶטְרוֹאַקְטִיבִי - עם חטאיו, ולהודות שהוא 'חי בטעות', ממשיך האדם לדבוק בדעתו ולנהוג לפיה, ולשכנע את עצמו שזו הדרך הנכונה והצודקת. הפָּרָדוֹקְס הוא, שככל שהאדם חוטא יותר - כך יש לו פחות מוֹטִיבַצְיָה לתקן. כיון שאם יודה בטעותו, הוא יהיה מוכרח לתת את הדין על כל חטא נוסף שהוא עשה. ואולי, משום כך: "עברה - גוררת עברה" (אבות פרק ד).

    על פי זה, ניתן להסביר את התנהגותו המשונה של פרעה: ברגע של 'חולשה אנושית', הוא הסכים לבגוד בעקרונות שלו, ולשתף פעולה נגד בני ישראל. אחרי שהוא עשה את הצעד הראשון בכיוון הזה, כעת, אם הוא יודה בינו לבינו - שהוא חטא, הרי שהוא כופה על עצמו להתמודד עם כל אותם 'שְׁלָדִים בארון', כי מסתבר שצערם של היהודים - היה לשווא! וכדי להשקיט את המצפון - בלי להודות בחולשה שלו, הוא מפתח אידיאולוגיה שאכן היהודים הם שורש הרע, והדין נותן - להשמידם. הוא מגביר את הלחץ ואת הגזירות, רק כדי שהוא לא יהיה מוכרח לעמוד מול הראי - ולבקר את עצמו.

    "הטרגדיה של פרעה", משמשת אם כן כ'תמרור אזהרה' וכמשל - לכל אדם: במקרה של חטא, עלינו לעמוד - מול עצמנו, להכיר בטעות - ביושר ובאומץ, ולתקן זאת. אך בשום פנים, אל לנו להפוך את הכישלון - לעקרון