"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (פרק י"ד פסוקים ט"ו - ט"ז)
בפרשתנו, מתואר הנס המפורסם של קריעת ים סוף. קריעת הים, נחשב לאירוע מְכוֹנֵן בתולדות העם היהודי, רגע בלתי נשכח - שאנו מזכירים בכל הזדמנות. אך יש להתבונן: ממתי עם ישראל - המלוּמד בניסים, מתרגש כל כך מנס סְפֵּצִיפִי - גדול ככל שיהיה? מה היה מיוחד כל כך, דווקא בנס הזה? במה הוא שונה מהניסים האחרים שנעשו לבני ישראל במצרים? הרי במו עיניהם ראו את עשרת המכות המופלאות, וכן בהמשך המסע במדבר הם חוו ניסים מדהימים, כמו: הַמָּן, הבגדים שגדלו יחד אתם, ענני הכבוד, באר מרים - שמתגלגלת אתם. מדוע אנחנו מציינים במיוחד, דווקא את הנס שקרה להם בים?
כדי לבאר זאת, עלינו לעיין בדברי הגמרא במסכת תענית (דף כ"ה.), המספרת על רבי חנינא בן דוסא שראה בליל שבת את בתו - עצובה, שאל אותה: מדוע את עצובה? אמרה לו: כלי של חוֹמֶץ התחלף לי בכלי של שֶׁמֶן, והדלקתי ממנו את נרות השבת. אמר לה: "בתי, מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק - הוא יאמר לחומץ וידלוק". ואכן כך קרה, נר החומץ "היה דולק והולך כל היום כולו - עד שהביאו ממנו אור להבדלה!"
ה"בן יהוידע" בפירושו שם, תמה: הרי עד שהבחין רבי חנינא בבתו העצובה, ועד שהשיב לה, "עברו כמה רגעים - שכבר הדליק החומץ, ואם כן - התחיל הנס, דהחומץ - לא ידליק אפילו חצי רגע!" רוצה לומר, אם הנר היה נכבה, הייתה לה אולי סיבה לדאגה. אבל בפועל, הנר דולק על ידי חומץ - ולא נכבה! וממילא, הרי כבר ראתה בתו את הנס, "ואמאי נעצבה?"
יתירה מכך, הרי בביתו של רבי חנינא בן דוסא התרחשו ניסים - באורח קבע. הגמרא מספרת שם, ש"בכל יום ויום, בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני - דיוֹ בקב חרובים מערב שבת לערב שבת". כלומר, בכל השבוע - וגם בשבת, היו אוכלים בביתו של רבי חנינא - רק חרובים. וכדי שלא יתביישו בעיני השכנים, הייתה אשתו מחממת את התנור בכל ערב שבת, ושמה בו קטורת - שיעלה עשן, ויחשבו כולם שהם אופים ומבשלים לשבת. שכנה אחת חשדה בהם, שהרי ידעה שהם חסרי כל, ותהתה - מניין העשן? בסקרנותה, נכנסה השכנה בהפתעה לביתו של רבי חנינא, שמעה אשתו שמישהו נכנס, ומרוב בושה עלתה לקומה העליונה. פתחה השכנה את התנור, ולעיניה המופתעות - התגלו חלות אפויות. צעקה השכנה: "פלניתא, פלניתא!" מהרי והוציאי את החלות מהתנור - לפני שישרפו. ירדה אשתו מהעלייה ובידיה מַרְדֶּה, ואמרה לה: לשם כך עליתי, על מנת להביא כלי - להוצאת החלות. ומעידה הגמרא, שכיון שהייתה מלוּמדת אשתו של רבי חנינא בניסים - ידעה שיעשה לה נס גם הפעם. ובאמת, הביאה בידיה את המַרְדֶּה - עוד קודם שקראה לה השכנה!
לאור זאת, מוסיף ה"בן יהוידע" ומקשה: "הלא הם היו מלוּמדים בניסים!" אם כן, מדוע בתו של רבי חנינא עצובה, מדוע היא חוששת שהפעם לא יקרה נס - ונרותיה יכבו?
הוא מבאר - על פי מה שאמרו חז"ל (שםדף כ:): "אם עושין לאדם נס - מנכין לו מזכיותיו, דכתיב: קָטֹנְתִּי - מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת (בראשית ל"ב)". בתו של רבי חנינא - ידעה גם ידעה, שיתרחש הנס והנרות ידלקו! וביותר, שהלא כבר ראתה בעיניה שהם לא נכבו מיד. אלא חששה, שהזכויות שלה יתמעטו - בעקבות הנס. וככל שימשיך לדלוק, יפחתו הזכויות - בהתאם, ולכן הייתה עצובה.
אם כן, מה ענה לה רבי חנינא? כיצד הרגיע את בתו? מסביר ה"בן יהוידע": רבי חנינא אמר לה: אכן, אצל אחרים שמתרגשים מכל נס שקרה להם - יש מקום להפחית מזכויותיהם, אבל בבית שלנו - לא מתרגשים מניסים! בשבילנו ה'טבעי' וה'על-טבעי' אינם אלא ביטוי לרצון ה' - "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק". רוצה לומר, בשבילי גם השמן הדולק הוא נס - בדיוק כמו החומץ! כי הנס הוא "תופעה טבעית" כמו שטבע היא "תופעה ניסית". אם כן, "בתי - מאי אכפת לך?!" הסירי דאגה מלבך, לו רק תפנימי את המסר הזה - שאין שום הבדל בין השמן לחומץ, לא ינוכה מזכויותיך - כלום.
לאור הדברים הללו, יש בידינו הסבר - במה גדול כוחו של נס 'קריעת ים סוף', משאר הניסים שחוו בני ישראל - לאורך הדורות? בשאר הניסים - העם היה פָּסִיבִי, הם התפללו וקיוו לנס, והנס אכן הגיע - אך הפתיע אותם בסגנונו. מה שאין כן בנס הזה, בני ישראל על הים היו אַקְטִיבִיִּים - שותפים פעילים בביצוע הנס! במדרשים מתואר, כיצד קופץ נחשון בן עמינדב למים, ואחריו כל העם. הם מתקדמים בתוך המים, והים עדיין לא נקרע, אבל הם ממשיכים לצעוד בידיעה ברורה - שהמכשול הזה יסתלק! וכאשר מגיעים המים עד אפם, החל הים להקרע. וזהו שנאמר: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהלים ס"ט). רבינו בחיי מציין: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קי"ד). הים ראה את עם ישראל נכנס לתוך המים, ואז הוא נס - מפניהם", מכח האמונה שלהם.
כלומר, נס קריעת ים סוף - לא היה שונה מהניסים האחרים, אלא היחס של ישראל לנס - היה שונה! ברגע נדיר של אמונה חזקה, עַם שָׁלֵם מגיע להכרה - שאין הבדל בין טבע לנס! הם נכנסו לים מתוך "אמונה עיוורת" - שהכל מתקיים ברצון ה'. גם אם יש מולם מים, ולמרות שזה סותר את כל חוקי הטבע, הם צועדים בידיעה ברורה - שהים יבקע! אם ה' אומר להכנס, משמע - שהמים לא יעצרו אותם, כי מי שאמר לים שיזרום - הוא יאמר לים שיעמוד!