אאא

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (פרק כ"ה פסוקים א - ז)

פסוקים אלה שבפרשתנו, מהווים את "יריית הפתיחה" להקמת המשכן, כליו ועבודתו. מעניין לגלות, שדווקא המשכן שרד יותר מאשר שני בתי המקדש שנבנו בעקבותיו - ונחרבו. גורלו של המשכן היה שונה, והוא עדיין קיים! הגמרא בסוטה (דף ט.) מעידה: "משה ודוד לא שלטו שונאיהם במעשיהם. משה - דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד (המשכן), קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו ואדניו" והיכן הם נמצאים? "תחת מחילות של היכל (בית המקדש)". כלומר, חלקיו של המשכן עדיין קיימים וגנוזים בעומק האדמה שמתחת למקום המקדש. וביומא (דף ע"ב.) דורשת הגמרא מלשון הכתוב: "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (פרק כ"ו) - שעומדין לעולם ולעולמים". אם כן, עלינו להבין: במה זכה דווקא המשכן "הזמני" - שלא להתכלות, ולהיות קיים לעולם?!

לצורך כך, נתבונן במאמר חז"ל. הגמרא בבבא מציעא (דף פ"ה:)מעידה: "אמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא!" מה עשה רבי חייא? בתקופה בה עמדה התורה להיות נשכחת, הוא גילה תּוּשִׁיָּה, זרע פשתן, קצר אותו, מחוטי הפשתן יצר מלכודות, בהם הוא צד צבאים, את בשר הצבאים האכיל ליתומים, מהעור שלהם הוא יצר מגילות, וכתב עליהן חמשה חומשים וששה סדרי משנה. והיה עובר מעיר לעיר, ומישוב לישוב, בכל מקום שהיה מגיע היה מלקט סביבו ילדים, ומלמד כל אחד מהם באופן אישי - חומש אחד, או סדר משניות אחד, והשאיר להם "שיעורי בית": "עד דהדרנא ואתינא, אקרו אהדדי ואתנו אהדדי" - עד שאחזור לכאן שוב, יְלַמֵּד כל אחד מכם את "הספר שלו" - לכל חבריו. ובאופן זה, רבי חייא - במו ידיו, יצר מערכת ששמרה על כך - "שלא תשתכח תורה מישראל".

נמצאנו למדים, שרבי חייא עמד "תחת לחץ של זמן", וכדי שלא להשתהות, הוא יצר למעשה את "תָּכְנַת השִׁיתּוּף" הראשונה. בדרך זו, הוא ניצל את הזמן - בצורה מַקְסִימָלִית. אם כן, עולה השאלה: מדוע הוא בזבז "זמן יקר" בכך שזרע פשתן, והתקין מלכודות, וצד צבאים, ושחט אותם וכו'. הרי יכול היה לקצר את התהליך הארוך והמורכב, ולקנות מגילות מוכנות, או לכל הפחות קלף מוכן - על מנת לכתוב עליו את החומשים והמשניות? יתירה מכך, הגמרא בכתובות (דף ק"ג:) מעידה על רבי חייא שראוי היה להיות "ראש הישיבה" אך בעקבות אותה פעילות, נבצר ממנו לקבל על עצמו את התפקיד, כי "רבי חייא - עסוק במצוות היה". ומעתה, מתחדדת השאלה: מדוע הוא התעסק בכך - יתר על המידה?

מבאר מהרש"א (חידושי אגדות):כיון שעל הכף המאזניים היה מונח עניין משמעותי כל כך - למנוע את "שכחת התורה" מעם ישראל! כבר משורש הדבר, כל פרט צריך להיעשות לשם שמים - למען המטרה החשובה. בכל פעולה שפעל רבי חייא הוא הטביע בה את כוונותיו הטהורות, ולא שיתף בכך שום מחשבה זרה. ולכן, כבר משלב זריעת הפשתן, הוא לא הסכים לשתף שום "בּוֹרֶג" שלא נוצר לשם המטרה הזו. ו"אילו קנה בהמה - לעורה, היה בו מצד המוכר - שיתוף!" וכדי שמעשיו יניבו פירות ויהיה להם הצלחה וקיום תמידי, נדרש רבי חייא לעשות כל צעד ופעולה בקדושה, "ועל ידי זה - לא תשתכח תורה מישראל".

על פי זה, אפשר אולי להסביר את תופעת "הקיום הנצחי" של המשכן. רש"י בפירושו על הפסוק: "וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים" תמה: מאין היו להם במדבר עצי שטים? ומיישב בשם מדרש תנחומא: "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עמהם- כשיצאו ממצרים".

מסתבר, שלעצי השיטים יש היסטוריה ארוכה - עוד יותר. כאשר יעקב מתבשר על כך שיוסף עודנו חי במצרים, הוא נוסע לפגוש אותו, ובדרכו הוא עוצר בבאר שבע. מדוע הוא הלך דווקא לשם? מבואר במדרש בראשית רבה (פרשה צ"ד): "אמר רב נחמן: שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע". כמה שנאמר אצל אברהם: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כ"א). כלומר, כבר אברהם אבינו נטע אשל, לצורך המשכן - שיבנו בניו מאות שנים אחרי מותו! יעקב נכדו, רגע לפני שהוא פוגש את יוסף בנו האהוב - אחרי פרידה ארוכה! מוצא זמן לנסוע לבאר שבע, ולקצוץ את אותם הארזים, כדי לנטוע אותם במצרים.

מעתה מובן: כל קורה מקורות המשכן, נוצרה משתילים שנזרעו בקדושה וטהרה על ידי אברהם אבינו, ויעקב ובניו, את העצים הללו הם נשאו אתם בדרכם מבאר שבע למצרים, ומשם למדבר, למען המטרה של בניית משכן. משכן שכזה - יש לו קיום לעולם! הכוונות הטהורות משולים ל"יסודות" הבניין, וככל שמשקיעים ביסודות - כך הבניין מאריך ימים, וזהו סוד "חיי הנצח" של המשכן.

אולי לכך כיון רש"י במילותיו הראשונות בפרשתנו: "ויקחו לי תרומה - לי לשמי". לצורך הקמת המשכן נדרשת "רמת נקיות גבוהה" של נתינה לשם שמים, על מנת שיהיה לו קיום תמידי.