אאא

אנחנו מגיעים בפרשיות השבוע לתכלית יציאתם של ישראל ממצרים, וכמאמר הכתוב: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: [שמות כט', מה'].

מטרת בניית המשכן

כתב  הרמב"ן בהקדמתו לפרשתנו (שמות כ"ה, א'), וז"ל: "כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (כמו שאומרים לגוי שמבקש להתגייר מקצת מן המצוות הקלות והחמורות, כך עשה מרע"ה בציוויו של הקב"ה להקדים כמה מצוות לעם ישראל), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שֶּׁיְּצַוֵּם על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים כאשר התנה עמהם מתחלה 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה' (לעיל יט ה), ואמר 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה", עכ"ל.

ציווי המשכן לפני חטא העגל או לאחריו?

למדנו מדברי הרמב"ן שתי עניינים: ראשית, תכליתם של ישראל ששכינתו של הקב"ה תשרה ביניהם, שהרי הם עמו וצאן מרעיתו. תכלית זו נקבעה מעיקרא, ולאחר השחרור מטומאת מצריים, נצטוו בני ישראל להכניס עצמם בקדושת המשכן.

וידועה המחלוקת האם הציווי לבניית המשכן קרה לפני מעשה העגל או לאחריו. כלומר, האם התוכנית מעיקרא הייתה לבנות משכן ועד שלא הספיקו לבנותו חטאו בחטא העגל, ולאחריו חזרו לקיים את הציווי לבנות את המשכן, או שמא מעיקרא לא היה צריך לבנות משכן כי מעלתם של עם ישראל הייתה גבוהה כל כך שלא היה צריך אמצעי המחשה למציאות הקב"ה בעולם, אלא שאחרי שנפלו ממדרגתם על ידי חטא העגל, אז ראה הקב"ה שעם ישראל נצרכים ל"אמצעי המחשה", וציוום לבנות לו משכן.

מדברי הרמב"ן משמע שתוכנית בניית המשכן הייתה קיימת ועומדת עוד לפני חטא העגל, ולא נצטוו לבנותו בעקבות החטא.

השראת השכינה על ידי המשכן כמו בהר סיני

הדבר שני שלומדים בדברי הרמב"ן הוא שמטרת בניית המשכן הייתה להשרות את השכינה בעם ישראל כמו ששרתה עליהם בהר סיני, וז"ל (שם): "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר - וכמו שנאמר שם וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו" והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו, ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש, ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי", עכ"ל.

נמצינו למדים מדבריו הקדושים, שמטרת המשכן לעם ישראל היא להמשיך את אותה השראת שכינה ממתן תורה. בזכות עבודת המשכן זכו עם ישראל לבחינה של גילוי מאותו מעמד כביר ונורא בהר סיני.  ונתמקד בעניין זה להלן.

גביית התרומה מרצון ולא בציווי כפייתי

והנה, בפרשתנו כתוב: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי'. ופרש"י: "אשר ידבנו לבו" הוא מלשון נדבה, שכל מי שנדבו לבו לתת תרומה, ממנו תקחו תרומה.

משמע, שלא היה ציווי על כל אחד להרים תרומה, אלא הייתה בקשה עבור "נדיבי הלב", להרים תרומה לבניית המשכן. לא היה כאן ציווי המחייב את הפרט לתת תרומה.

וזאת, למרות שהייתה בידי משה רבנו ע"ה הכח לכפות מתן תרומה על כל אחד ואחד, בטענה שזו הרמת מכס לצורך בניית המשכן, אעפ"כ רצה הקב"ה שלא יהיה זה ציווי אלא גבייה מנדבת לבם של עם ישראל. כל אדם יכול היה לבחור גם שלא לתת, ולכן תרומת המשכן נאספה רק מאלו שיש בהם את נדבת הלב הדרושה.

והנה, הגמ' בבכורות (ה:) אומרת: "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים", ומכאן מובן מנין להם לישראל כסף וזהב וכל שאר המוצרים המפורטים לצורך בניית המשכן, והרי הם היו עבדים ולא היה בידם מאומה, אלא ששאלו כל אחד מעם ישראל מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ולכל אחד היה תשעים חמורים לובים מלאים מזהבם ומכספם של מצרים. גם מובא בילקוט שמעוני (שמות, רסא) על מקור עושרם של הנשיאים שהביאו אבנים טובות לחושן, וז"ל: "וילקטו אותו בבקר בבקר וכתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מלמד שירד להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן".

ולפי הדברים הנ"ל נראה היה לומר, כי מתוך שעם ישראל התעשרו מעושר פתאומי ומעושר ניסי, היה ראוי לדרוש תרומה בציווי ולא לתלות אותה בנדיבות לב, ואעפ"כ הקב"ה ציוה על משה רבנו לבקש בצורה יפה ובמתן אפשרות לסירוב למי שלא היה רוצה בכך.

ציווי הרמת התרומה בלשון פיוס

ובילקוט שמעוני בפרשתנו (שסג) מבאר ביתר פירוט את צורת הציווי של מתן התרומה, וז"ל: "ויקחו לי תרומה מי שנאמר בו לה' הארץ ומלואה, אשר לו הים והוא עשהו, ואומר הן לה' אלקיך השמים הוא צריך לבשר ודם?! אלא, שחומד לישראל לשרות שכינתו בהם כאב שמחמד לבניו לכך נאמר ויקחו לי. והרי דברים קל וחומר ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס, כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים", הרי שהקב"ה מקפיד לומר לישראל להרים תרומה – בלשון רכה ובדרך פיוס.

בניית המשכן לשמה – תנאי להשראת השכינה

דבר נוסף, כתוב בפרשתנו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ופרש"י "ועשו לי – לשמי" לשם קדושה. וכבר ראינו בהרבה מצוות שצריכות להיעשות "לשמה" כמו כתיבת ספר תורה, כתיבת תפילין ומזוזות, כתיבת גט; אך בבניית המשכן המצווה הייתה צריכה להיעשות כל כולה לשמה, שאם ח"ו לא היו בונים את המשכן לשמו של הקב"ה בלבד, לא היה הקב"ה משכין את שכינתו בתוכם.

גם מובא בספורנו, מהו "וזאת התרומה", ללמדנו שהיו צריכים להביא דוקא את המוצרים המפורטים בציווי: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן וכו', ולא היו יכולים להביא תחת זה שוה כסף כגון פירות ואבנים טובות שאינם מאבני החושן, אלא דוקא מאותם י"ג החומרים שנצטוו. הרי, שהייתה הקפדה במתן התרומה שתהיה "לשמה" דוקא, והתבטא הדבר בכך שהיו צריכים להביא את החומרים שמהם ישתמשו לבניית המשכן ולא חליפיהם.

גם הרמב"ם כותב בהל' בית הבחירה (פ"א ה"כ) שכל בניית המשכן היתה צריכה להיות "לשמה" מהתחלה, ולכך כותב וז"ל: "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. וכלי גבוה, עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט, ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט. אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית", עכ"ל.

ויש להבין, מדוע הקפיד הקב"ה במצווה זו של בניית המשכן ביותר שתהיה לשמה, יותר מכל שאר המצוות שצריכות להיעשות לשמן, עד כדי כך שאם לא היה נבנה לשמה לא היה הקב"ה משרה שכינתו בתוכם?

יסוד, התחלה וחינוך חייבים תכלית הידור ושלמות

והנראה בפשטות הרעיון שבדבר, כפי שמובא בספרי בעלי המוסר, שכל דבר שיש בו תוספת קדושה, צריך להיעשות לשם שמים, וצריך להיעשות בתכלית ההידור מהיסוד. כל דבר שעושים במעלות הקדושה, צריך שיהיו לו יסודות איתנים, וברגע שהיסודות מיוסדים כפי הנדרש, גם כל שאר הבניין שייבנה עליהם יהיה חזק. ומאחר שלמדנו לעיל, שכל תכלית יציאת עם ישראל ממצרים הייתה כדי שיהיו לו להקב"ה לעם והוא יהיה להם לאלוקים, (וכפי שידוע שכל תכלית בריאתו של האדם הוא כדי שיהיה כלי להשראת שכינתו של הקב"ה בתחתונים), לכך היו חייבים לבנות את המשכן ואת המקדש בתכלית ההידור לשמו של הקב"ה בלבד.

מדוע לא הדליקו החשמונאים בשמן טמא?

אחת התשובות המפורסמות על קושיית הפני יהושע ששואל על החשמונאים, מדוע לא הסתמכו על ההיתר של "טומאה הותרה בציבור", ולפיכך היו יכולים להשתמש בשמן טמא בשופי, ומדוע חפשו בחירוף נפש אחרי שמן טהור, והסמיכו את הנס הגדול של חנוכה במציאת הפך הטהור וקבעו הדלקה בשמונת ימים? ועל זה מיישבים האחרונים, שידעו החשמונאים שכיון שמדובר ביסוד העבודה מחדש אחרי תקופה ארוכה ומרה שבה התבטלה העבודה בבית המקדש, וכיון שמדובר ביסוד, התחלה וחינוך מחדש, היו חייבים לעשות כל מאמץ לחדש אותה בתכלית ההידור והטהרה.

הא למה הדבר דומה? לאדריכל שנדרש לתכנן ולבנות בניין רב קומות, הרי ברור לכל שהקפדתו הגדולה והיתרה תהיה על חוזקם ויציבותם של היסודות, ועל שלב זה יתן את כל שימת לבו ומעייניו יותר מאשר בשאר הבנייה, למרות שגם שאר הבנייה חשובה.

מדוע לא נפל המשכן בידי אוייב

גם הספורנו כותב בפרוש (ריש פרשת פקודי, שמות ל"ח, כא) על הפסוק: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה, עבודת הלוים, ביד איתמר בן אהרן הכהן', וז"ל: משכן העדות. ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהייתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר הייתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא", עכ"ל.

הרי, שהיתה הקפדה שהעבודה תתנהל ותתבצע על ידי גדולי אותו הדור, וכיון שכך, היו ד' סיבות שבגללן לא נפל המשכן בידי אויבם מעולם. ואני הקטן מוסיף, שהייתה סיבה נוספת לנצחיותו ואיתנותו של המשכן, מכיון שהיה הציווי של הרמת התרומה על ידי "נדיבות לב" ולא היה מי שהביא בכפייה. זה שונה היה מבית ראשון ושני שנפלו ביד אויבים, כיון שהיו מעורבים בבניינו גם גויים וצורים.

בניית בית הכנסת על ידי יהודי יר"ש ו"לשמה"

וידועה האמרה שאומרים בשם הנפש החיים תלמיד הגר"ח, שלו יצוייר שאם אדם יבנה בית כנסת, ועל כל לבנה שבונים אותה מקפידים שתהיה על ידי יהודי ירא שמים שיכוון שכל מה שהוא עושה יהיה לשם שמים, מובטח לבית כנסת זה שלא יחרב לעולם. וכמו שאומרים חז"ל על הכותל שקיים עד היום אחרי אלפיים שנה, כיון שאותו בנו עניים שנתנו מפת לחמם במסירות נפש כדי לבנותו – הרי שכל היכא שהיסודות עשויים בתכלית ההידור, אין מה לחשוש להמשך.

המשכן בעולמות התחתונים והעליונים

ה"נפש החיים" (שער א' פרק ד') כותב דבר שהוא מפורסם וראוי לחזור עליו, וז"ל: "כי הלא נ"נ וטיטוס לא עשו במעשיה' שום פגם וקלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי"כ היה להם כח לנ"נ וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקד' של מעלה כמו שארז"ל (איכ' רבתי) קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נוה מטה, וזהו שהתפלל דוד המע"ה יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות. ביקש שיחשב לו כאלו למעלה בשמי מרומים הרס. אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ"ל", עכ"ל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ועוד כותב (שם) בהמשך: "גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקדש שהוא כולל בתבניתו כל הכחות והעולמות כולם כמ"שית אי"ה להלן (בפ"ו ובשער ב' פ"ה). שהן הווה הקדש והמקדש העליון. והלב של האדם אמצעיתא דגופא הוא כללית הכל נגד הבית ק"ק אמציו הישוב אבן שתיה. כולל כל שרשי מקור הקדושו' כמוהו ורמזוהו ז"ל במשנה (פ' תפלת השחר) יכוין את לבו כנגד בית קה"ק. ובזוהר (שלח קס"א סוף ע"א) ת"ח כד ברא קב"ה ב"נ בעלמא אתקין לי' כגוונא עלאה יקירא ויהב לי' חילי' ותוקפי' באמצעיתא דגופא דתמן שרי' לבא כו'. כג"ד אתקין קוב"ה עלמא ועביד לי' חד גופא כו' לגבא שארי באמצעית' כו' דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין כו'. וההיכל לבית קה"ק דתמן שכינה וכפורת וכרובים וארון והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כו' ע"ש באורך. א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית ק"הק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ומגביר ר"ל כחות הטומאה והס"א בבית ק"הק העליון. הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית קה"ק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו מ"ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל. הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן יתברך שמו יצילנו. וזה שאמר השם ליחזקאל (מ"ג) את מקום כסאי גו' אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו'. עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם", עכ"ל.

יסוד בניין המשכן הפרטי בכל אדם ואדם

הנה למדנו שכל אדם שמשתמש בלבו למדות שליליות כגון כעס או שמכניס תאוות לתוך לבו, נחשב שמכניס צלם להיכל ל"ע.

ובסוף מסיים ואומר: "וכמאמרם ז"ל ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כו' וזה שאמרו רז"ל (כתובות ה' ע"א) גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואלו במעשה צדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך, פתחו במעשי צדיקים וסיימו ראייתם ממקדש, כי כן באמת שהצדיקים על ידי מעשיהם הרצויים לפניו יתברך, הן הם מקדש ה' ממש, ויש לומר על דרך זה הכתוב ועשו לי מקדש גו' ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו, ורז"ל דרשו (סנהדרין ט"ז) וכן תעשו לדורות, ולדרכינו יש לומר גם כן שרוצה לומר אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש, זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו', תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמיכם, וכן אמר הוא יתברך שמו לשלמה אחר גמר בנין המקדש (מלכים א' ו') הבית הזה אשר אתה בונה הוא רק אם תלך בחקתי גו' ושכנתי בתוך עמי ישראל דיקא, לזאת כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם, אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו רחמנא ליצלן, וזה שאמר השם ליחזקאל (מ"ב) הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם גו', ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חקותיו וכל צורותיו וכל תורתיו, הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם, והוא מבואר".

נמצינו למדים, שכיון שתכלית בניית המשכן הייתה להשכין את שכינתו של הקב"ה בתוך כל אחד ואחד, לכן כל אדם, אם זה בעבודת התפילה או בלימוד התורה, בעשיית המצוות, בבין אדם לחבירו, במצוות שבין אדם למקום, ובכל המצוות שחייבים לקיים – כל תכלית העבודה צריכה להיות "ושכנתי בתוכם", להגביר את השכינה שתשרה בתוכנו. בדורנו אמנם לא זכינו שיבנה בית המקדש, אבל אנחנו חייבים לקיים על כל פנים את "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מאתנו. זאת למעשה כל עבודתנו, ובמיוחד אנו בני התורה שיושבים ועמלים, ומוותרים הרבה מן העולם הזה בשביל העולם הבא, חייבים לזכור שמטרתנו היא אחת: שנזכה להשרות את שכינתו בתוכנו, בתוכנו ממש, ולשם כך צריכים "נדיבות לב" וללא כפייה, אלא לעשות כל מצוה בשמחה ורצון של "לשמה". לא גישה של חובה, אלא גישה של זכות שאנחנו משרים את שכינתו על ידי כך. ואם נבנה את היסודות כמו שצריך, בודאי שנזכה להשראת השכינה. ובעזרת ה' בפרשיות הבאות נדבר ונרחיב על מהות השראת השכינה, ויה"ר שתשרה הברכה והשכינה במעשי ידינו