אאא

במשך שישה ימים בלבד, הפכה מדינת ישראל הצעירה לסמל של כוח, ויש שיגידו לסמל של "כוחי ועוצם ידי". התוצאות המרשימות של המלחמה הקצרה בתולדות ישראל, הפיחו בתושבי המדינה רוחות חדשות, ובכולם אחז שיכרון חושים, שהשכיח מהם לרגע את מאמר הפסוק, 'אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר'. ואכן, שנים לא רבות אחר כך, נלמד לקחו של הפסוק בצורה כואבת, בימים קשים של מלחמת יום הכיפורים.

למרות המפלה הקשה במלחמת העצמאות, מדינות ערב לא חדלו ממאמציהן למחוק את המדינה היהודית, הכישלון הצורב שנחלו שישה צבאות ערב במלחמת העצמאות ולאחר מכן במבצע קדש (בו נכבש חצי האי סיני), הותיר רושם בל ימחה של השפלה שתוצאותיו ניכרות עד היום. במסגרת מאמצים אלו, מצרים ושותפותיה עשו צעדים רבים שאיימו על בטחונה ועל כלכלתה של מדינת ישראל. גירשו את כוחות האו"ם מסיני, חסמו את מיצרי טיראן לשיט ישראלי, ויצרו כוח ערבי משותף בפיקוד מצרי.

פעולות רבות עשו מדינות ערב כדי לאיים על ביטחון ישראל, אחת מהן הייתה קיום החלטת הפסגה הערבית שהתכנסה ב-1964 בה הוחלט על הטיית מקורות הירדן. סביב המאבק על המים עם סוריה נוצרו עימותים צבאים רבים. ביום ה-14 ביולי 1966 השמיד חיל האוויר הישראלי ציוד הנדסי סורי שפעל להטיית מקורות הירדן, בקרב אוויר שהתפתח הופל מטוס מיג 21 סורי. חודש לאחר מכן ספינה ישראלית עלתה על שרטון בחוף המזרחי של הכינרת (שהיה אז יחד עם רמת הגולן בשליטה סורית) בקרב שהתפתח על הספינה הופלו שני מטוסים סורים. בשל כך נחלצה מצריים לעזרתה של סוריה, אך הודיעה כי לא תבוא לעזרתה בפעולות נקודתיות אלא רק במלחמה כוללת.

המצרים חוצים את תעלת סואץ

בתוך כך, צה"ל יצא לפעולת תגמול בירדן וכתוצאה מחריגה מעבר לתכנון המקורי, גרמה הפעולה לנפגעים רבים מרביתם חיילים ירדנים. היוזמות הניציות מצד מצרים, יחד עם ההתחממות לאורך זמן רב בגזרת סוריה-ירדן יצרו את האקלים שדרדר את האזור למלחמה כוללת.

זמן קצר טרם המלחמה, השפיל חייל האוויר את הסורים כאשר בעיצומן של חגיגות מפלגת השלטון הסורית הבעת', הפיל שישה מטוסים מעל דמשק. בשל פעולה זו ואחרות, דרשו הסורים ממצרים לקיים את ההסכם עימה ולשלוח כוחות לעזרתה.

מצרים שהבינה מהסובייטים כי יעמדו לצידה במקרה של מלחמה החלה להזרים כוחות לחצי האי סיני. בעיצומו של ביום ה' באייר תשכ"ז (15 במאי 1967) חצו כוחות מצרים את תעלת סואץ, ובקרב אזרחי מדינת ישראל פשטה דאגה.

ניפגש בתל אביב וחיפה

הדאגה בישראל מפני הערכות מדינות ערב וההצהרות המתלהמות של מנהיגיהן, יצרה ממשלת אחדות לאומית, ראש הממשלה היה לוי אשכול, ותיק הביטחון הופקד בידי משה דיין שנחשב לאוטוריטה ביטחונית. הרמטכ"ל, יצחק רבין (לאחר מכן ראש ממשלת ישראל) סירב לבצע גיוס מילואים מהיר כדי למנוע לחץ ובהלה בציבור.

בעוד בישראל מתארגנים למלחמה כוללת, בקרב מדינות ערב רווחה התחושה כי בסבב הנוכחי יצליחו להכניע את ישראל. בסדרת מאמרים שהתפרסמה בעיתונות הערבית נאמר כי צמח דור מפקדים חדש, וכי הצבאות הערבים הושבחו וכי הם מוכנים יותר מתמיד למערכה.

האופוריה והפגנות הענק בעד תמיכה בלחימה בישראל, גרמו אף לשליט עיראק, שהייתה אז חלשה, מסוכסכת ומפולגת, עבד א-רחמן עארף להצטרף ללחימה על ידי שליחת גדוד חיל רגלים, והוא התבטא באותם הימים: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור: למחות את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה".

מפלה מוחצת

המלחמה נפתחה ביום שני ה-5 ביוני 1967, במהלומה מקדימה של חיל האוויר הישראלי. בשעות הראשונות למלחמה תקפו 185 מטוסי חיל האוויר בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים ולאחר מכן בירדן, בסוריה ובעיראק במה שנקרא מבצע מוקד. במבצע שלא היה כמותו בחיל האוויר, כל מטוסי החיל מלבד 12 שנותרו למשימות יירוט ולהגנה על שמי ישראל יצאו לקרב, והשמידו את רוב חילות האוויר של הצבאות הערבים. בכך הוכרעה המלחמה כמעט מתחילתה וההלם שפשט בחילות ערב היה מוחלט. לימים טען הרמטכ"ל המצרי מוחמד פאוזי כי למצרים הייתה התרעה על פשיטת חיל האוויר אך שר ההגנה בזמנו התעלם ממנה. ביום הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי 71 מטוסי קרב-הפצצה (69 מצריים ו-2 סוריים), 264 מטוסי קרב (185 מצריים, 50 סוריים, 20 ירדניים ו-9 עיראקיים) ועוד 39 מטוסי תובלה ומסוקים (32 מצריים ו-7 ירדניים).

אך למרות ההצלחה הגדולה ביום הראשון למלחמה, עם תום אפקט ההפתעה, במשימות הבאות של חיל האוויר נערכו קרבות אוויר קשים תחת אש נ"מ, ברובן ניצח חיל האוויר, אך מספר מטוסים נפלו טייסיהם נטשו אותם. באחד המקרים נרצח טייס בידי המון סורי, ובמקרים אחרים הטייסים נשבו. מטוסי קרב שנותרו בידי מדינות ערב המשיכו לפעול, אחד מהם הפציץ את נתניה, אחרים הפציצו שדות תעופה, אך הנזק שנגרם (למעט מפעולה של חיל האוויר העיראקי, בה נהרגו 14 חייל צה"ל).

לאחר שוך גל הקרבות הראשון, עמדה מדינת ישראל בפני כוח גדול בחזית המצרית, שם המשיך הצבא המצרי להמשיך להתעצם ולהתבסס. במסגרת מבצע הונאה רחב היקף ובעזרת סוכנים כפולים הצליח צה"ל לשכנע את המצרים כי צה"ל יתקוף אותם בגזרה הדרומית. המצרים השתכנעו, ומיד עם פרוץ המלחמה הפתיע צה"ל את הצבא המצרי בשלוש נקודות.

במהלך יומיים כבש הכוח היבשתי בפיקודו של אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש, את רצועת עזה ואת חצי האי סיני.

בחזית הסורית נחל צה"ל הצלחות, והסיר אחת ולתמיד את איום ההפגזות על יישובי עמק החולה. הסורים שמוצביהם על רמת הגולן הטרידו מפעם לפעם את היישובים היהודים בהפגזות שגבו קורבנות בנפש. עם פתיחת המערכה, החלו הסורים בהפגזות כבדות על יישובי העמק, וביום ה-6 ליוני (1967) ניסו לתקוף את תל דן ואת קיבוץ דן אך נהדפו. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע בקרבות קשים מבונקר אל בונקר, בצפון רמת הגולן אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 פסקו הקרבות בחזית זו, ונסתיימה למעשה הלחימה.

הר הבית בידנו

רצה הקדוש ברוך הוא, ולמרות מסרי הרגעה שנשלחו ממשלת ישראל אל הממלכה הירדנית, לפיה ישראל לא מעוניינת בלחימה עימה (כולל על ירושלים המזרחית). המצרים שגרו מצידם מסרים לירדנים, כי הם נוחלים הצלחות מזהירות בשדה הקרב. ידיעות אלו עודדו את הירדנים לפתוח במתקפה כדי להשתתף ב"חלוקת השלל".

תחת פיקודו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו שבע חטיבות, שבמהלך שלושת הימים הראשונים למלחמה תקפו את הכוחות הירדניים מכיוון ירושלים, לטרון וקלקיליה, וכמו כן מכיוון עמק יזרעאל. הקרבות היו מהירים ובחלקם, בעיקר בקרב על ירושלים, היו קשים ביותר ולוו בנפגעים רבים. חטיבת הראל תקפה מפרוזדור ירושלים לכיוון הכניסה מצפון לירושלים, וכבשה את גבעת הרדאר וההרים הסמוכים לה, הגיעה לתל אל פול וכבשה את גבעת המבתר, וכך ניתקה את ירושלים מצפון.

חטיבת ירושלים, שהחלה את הלחימה בירושלים בקו העירוני ובהר הצופים, כבשה את ארמון הנציב, צור באחר, אבו טור ואת הרובע היהודי בעיר העתיקה. חטיבה 55, המורכבת מצנחנים במילואים, כבשה את גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, אוגוסטה ויקטוריה, הר הזיתים, ולבסוף את הכותל המערבי והר הבית.‏ בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על כל שטח יהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן.

קול השופר מרעים בשריד בית המקדש

התמונה המפורסמת של שלושה לוחמי צנחנים מותשים, נושאים את עיניהם בתום הקרב למקום הקדוש, תועדה באותם רגעים מרגשים. הצנחנים התקרבו אל הכותל המערבי ובעיניהם דמעות. הם ברכו ברכת "שהחיינו" יחד עם הרב גורן, הרב הצבאי הראשי, שתקע בשופר אל מול אבני הכותל, שעמד איתן, כסמל לתמצית כיסופיו וכמיהתו של עם ישראל לגאולה השלמה.

חיים אושרי, אחד משלושת הצנחנים שתועדו, תיאר בראיון שהתפרסם באתר ישיבת אש התורה, מה עבר על חטיבתו בימי המלחמה, עד לכיבוש ירושלים. אושרי היה אז חייל צעיר בגדוד 66 בחטיבה 55 תחת פיקודו של מוטה גור

חטיבה 55 גויסה לסייע לחטיבות פיקוד מרכז בהדיפת הצבא הירדני, שיפור גבולותיה של ירושלים העברית, ויעד נוסף שהיה נדמה אז כחלום רחוק: שחרור העיר העתיקה.

"ביום שני בערב" מספר אושרי, "הגענו לשכונת בית הכרם. תושבי השכונה קיבלו אותנו במאור פנים והרעיפו עלינו אהבה. כמה מהם שהיו בעלי מכשיר טלפון, ביקשו מאיתנו להתקשר להורינו. בתוך תוכינו ידענו, כי יתכן וזוהי שיחת הטלפון האחרונה שלנו".

הגדוד של אושרי נדרש לפרוץ דרך מגבעת התחמושת להר הבית. הקרב היה קשה, והסב אבדות רבות לכוחותינו, אך הם נלחמו בשיטתיות ובחירוף נפש, בהתאם לערכים עליהם חונכו - גבורה, דבקות במשימה, עזרה לחברים תחת אש, יזמה ותושייה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

החלום מתגשם

בשעה 9:15 מתקבלת הפקודה לכבוש את העיר העתיקה. חיים אושרי מתאר: "המראה של הר הבית שנגלה לעיננו, הכיפות הבוהקות מסביב כשעליהן מתנפצות קרני השמש ומסביב עדיין עננים של בוקר היה מבחינתי המראה של ירושלים אליו השתוקקנו כל השנים. אני זוכר בעיקר תחושה של התפעמות, של עצירת נשימה. הנה ירושלים עליה קראנו ואותה זכינו לראות רק בתמונות עומדת כאן לפנינו".

זמן קצר אחר כך, המח"ט מדווח לפיקוד: "הר הבית בידינו".

אושרי משחזר כיצד "המוני חיילים מאובקים, עייפים צועדים כולם בכיוון אחד. חיילים דתיים ושאינם, כולם רצו להגיע אל הכותל, לגעת באבנים אליהם השתוקקנו כל כך הרבה שנים. רגע הפגישה עם הכותל היה רגע של התרגשות גדולה. רגע של הגשמת חלום. הרחבה כולה לבשה ירוק של חיילים. מסביב כולם בכו. היו שבכו מאושר, היו שבכו על חברים שאיבדו בקרב. ידענו שלמרות הכל, שילמנו מחיר יקר כדי לעמוד כאן ברגעים הללו".

כיום, ירושלים היא אכן עיר משוחררת ומאוחדת, אך בלב כל יהודי נישאת בכל יום תפילה לראות בגאולתה במהרה בימינו, אמן.

בסיומה של המלחמה, ישראל כבשה מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, כבשה מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה וכבשה מידי מצרים את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה. לצה"ל היו כ-3400 נפגעים, מתוכם כ-780 נהרגו, כ-2590 נפצעו ו-15 חיילים נפלו בשבי. שוב עשה ה' עם עמו חסד והנחיל להם ניצחון גדול על אויביהם.