לא מפסיקים לרפרש את תיבת האי-מייל? בודקים כל חמש דקות מה חדש בוואטסאפ (כלום)? חשים גרדת נוראית בכל הגוף כשאזלה הסוללה ואין לכם גישה לסטטוסים (רובם ממוחזרים ולא רלוונטיים) האחרונים שעלו? יתכן שאתם מכורים. הרשתות החברתיות הפכו לסיגריות החדשות, ובשונה מעישון, הנזק של ההתמכרות הזו טרם ברור מספיק. אך הנתונים שכבר קיימים, אינם מבשרים טובות
לפי מחקרים, בין 5% ל-10% מהגולשים אינם מסוגלים לשלוט בכמות הזמן בו הם שוהים ברשת החברתית. וזו אינה רק התמכרות פסיכולוגית, אלא כזו הגורמת לשינויים באותם אזורים של המוח האחראיים על התהליכים האמוציונאליים, קשב וריכוז ותהליך קבלת החלטות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שברשתות החברתיות "הפרס" מגיע מיד אחרי פעולה; בדוגמת "לייק", תגובה מהירה ואפילו שיתוף (אם אתם ממש טובים). המוח מתרגל לקבלה מידית של פרסים ודורש יותר ויותר מהם. לשם השוואה, קושי הגמילה מכך דומה, במקרים רבים, לגמילה מסמים.
לכאורה, מי שרגיל לגלוש בפייסבוק במקביל לעבודתו, מצטייר כמולטיטאסקינג המסוגל לעשות מספר דברים במקביל. בפועל, הדילוגים בין עבודה לרשתות החברתיות מקטינים את היכולת לסנן הפרעות והסחות דעת ומקשה על עיבוד המידע והזיכרון.
למשל, הסיטואציה הבאה: קיבלתם התראה בטלפון על הודעה חדשה באפליקציה חברתית כלשהי. אתם ממהרים לבדוק במה מדובר, אך מסתבר שדמיינתם. אם זה קורה לכם יותר מפעם אחת, כדאי שתדעו - לא השתגעתם. התופעה הפסיכולוגית הזו מכונה "הצלצול המזויף" והיא מוכרת היטב בעולם. מחקר שבדק את התופעה גילה כי כ-89% מהאנשים חווים אותה לפחות אחת לשבועיים. במקרים קיצוניים, מערכת העצבים עשויה לפרש כל הפרעה קטנה כמו גירוד זניח ברגל בתור צלצול מהטלפון הסלולרי.
הרשתות החברתיות גורמות למוח להפריש דופמין - חומר המבשר לגוף שעומד לקרות משהו טוב. לפי מחקרים, מרכזי ההנאה במוח עובדים בצורה אינטנסיבית הרבה יותר כשהאנשים מספרים על דעותיהם וחולקים את חוויותיהם, מאשר כשהם מקשיבים באופן פסיבי לדעות וחוויות של אחרים. במהלך שיחה רגילה ההזדמנות להביע דעה עומדת על 30%-40% אחוזים, בזמן שבשיחות ווירטואליות ברשתות החברתיות המדד מזנק ל-80%.
לא פלא שמרכז ההנאה במוח מקבל תמריץ גדול מאוד דווקא במהלך השיחות הווירטואליות, ועוד יותר כשהוא יודע שיש לו הרבה קוראים. במילים אחרות, הגוף שלנו מעניק לנו פרס על שהייה ברשתות החברתיות.