היא בת 22 בערך. אשה צעירה "משלנו", נראית כמו כל הנשים הצעירות ברחוב. הפאה שלה ממש חדשה ודי מבריקה.
היא בת 22, בקושי נישאה וכבר לבד. אחרי שהבינו כולם, כולל אנשי מקצוע ומטפלים ש"שלום בית" כבר לא יהיה כאן.
היא בת 22, גרה באחת מהשכונות הטובות, בקהילה הטובה ביותר, בעיר חרדית, ובדרך להיות מסורבת גט, אלא אם כן תשלם כסף למשפחת בעלה בנפרד. משפחה שמעבירה מסרים דרך שליחים מהקהילה ומהשכונה. והמסרים - די ברורים ובוטים: "אם הם/היא רוצים את הגט - שישלמו. אחרת היא תחכה עד ששערה ילבין. לנו ולבן שלנו זה לא אכפת ולא בוער".
ו"השליחים יוצאים דחופים" שבוע אחר שבוע, מעבירים את מסר הסחיטה הזה להורים ולאישה, צעירה המומה שלא מבינה. תסבירו לה אולי כיצד יכול להיות שכששני הצדדים מסכימים שאין טעם להמשיך, יש צד אחד שצריך לשלם על כך?!
בינתיים היא מתמודדת עם שאלות מבית ומחוץ, עם אנשים ששופטים בלי לדעת פרטים ועם שברי חלומות שטוותה רק לפני מספר חודשים.
היא אמא לשישה ילדים. אשה חכמה, רגישה, אם עצמאית שמתמודדת עם הכל לבד. משפחתה לא תומכת בה. לא מסוגלת להכיל את המורכבות. והיא לבד, פגועה עד עמקי נשמתה.
בחמש השנים האחרונות היא מבלה את זמנה בבית הדין. נואשת לגט. באחד המפגשים האחרונים שהיו לה עם משפחתו של בעלה בנפרד הם צעקו לעברה: "בחיים את לא תקבלי ממנו גט, בחיים", המשפט הזה הולך איתה כל הזמן. דנדון תמידי באוזנים. היא מנסה להמשיך בדרך שלה, להילחם על חירותה מצד אחד, לגדל את ילדיה מצד אחר. ולשמור על אופטימיות ותקוה לחיים טובים יותר, מתישהו בעתיד הקרוב או הרחוק.
אנשים טובים מגיעים אליה עם דרישות שלום מהצד השני, ועיצות ידידותיות שתוותר על הכסף - שתבחר בחיים. אחרים אומרים לה שתתרגל למצב הנתון וזהו. שתשב בשקט ובסבלנות עד שיתרצה. שתמשיך להקשיב לגחמותיה של משפחת בעלה בנפרד, כדי לא לתת להם סיבות להרחיק ממנה את הגט בעוד כמה שנים.
הן רק שתיים מתוך עשרות נשים שזו ההתמודדות היום יומית שלהן.
על הנשים האלה לא תקראו בכתבות בעיתונים ובאתרים בחוץ. את הנשים האלה לא תפגשו בראיונות של ארבעה עמודים בהם הן מספרות על כמה רעה היא החברה החרדית, כמה קשה להן בבתי הדין ומה המחיר האישי שהן העצום שהן משלמות.
הנשים האלה הולכות בינינו, הרבה פעמים עם לב שבור, נדכא ומבוזה. תחת שכבות של חיוכים מלאכותיים - ישנן דמעות שיורדות בלילות. כשהן באמת לבד.
ישנם גורמים רבים שיכולים לעזור להן. זה כמובן מתחיל בדיינים, אותם כולם אוהבים להאשים. הכי קל להפיל אחריות מאיתנו והלאה.
הם בהחלט חלק מהפתרון ובמקרים רבים חלקם אף עושים זאת.
אבל אשמים אנחנו כחברה, כקהילה שמקדשת את ערך העזרה לזולת ו"לא ימוך אחיך עמך" ובוחרת יחד עם זה להתעלם מהעושק הנורא שנעשה גם אצלינו.
אשמים ואשמות אנחנו על העובדה שאנו מסכימים להעביר את המסרים האלו מצד אחד לצד השני, בלי להגיב, בלי למחות על הביזיון.
אחראים ואחראיות אנחנו כי במקום למחות על חילול ה', ניצול ההלכה גם במקומות שבהחלט יכולים להיות מוגדרים כ"נבל ברשות התורה" אנו מעדיפים להעלים עין. לנוד בראשו בצער, או בשמחה לאיד, על אותה אשה מסורבת גט או פרודה. להסתודד על הסיבות לפירוק המשפחה ולומר בהשלמה ש"אין מה לעשות. זה המחיר שהיא צריכה לשלם".
לחברה ולקהילה יש כח, אי אפשר להתעלם מזה. אנחנו אלו שבוחרים מתי וכיצד להשתמש בכח הזה.
הגיע הזמן להשתמש בו גם נגד אותם אנשים שמאמללים וסוחטים את אימהות ילדיהן בשם הכבוד ולמען הכסף ובאצטלא של "לשם שמים".
בשם חברותי שמוזכרות למעלה, ובשם עוד עשרות נשים כמותן, אני מבקשת מכם להפסיק לשתוק ולהתחיל למחות. מזבח מוריד דמעות על כל בית שמתפרק אם נתחיל בהוקעת התופעה הזו ברבים, בקולי קולות, נוכל לחסוך הרבה דמעות מיותרות בתהליך העצוב הזה.