החזק במוסר אל תרף

"וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" [שמות ל"ג]. בפסוק זה, התורה מעידה על גודל קדושתו ורום מעלתו של משה רבנו – רבן של כל הנביאים. הפסוק מוכיח כי משה האיש, על אף היותו ילוד אישה, אכן הצליח להגיע לדרגת דבקות, עד כדי כך שהדיבור בין משה להשי"ת היה באופן מוחשי וברור כמו שאדם ידבר אל רעהו.

דבקותו של משה דורשת תלמוד: כיצד זכה למדרגתו העילאית ומה הכלים שבהם השתמש עד שטיפס ועלה לפסגת ההשגה האנושית? מה עשה משה וזכה להארת פנים אדירה שכזו, עד שהיה לתפארת האדם?

לימוד התורה – דבקות אלוקית

על מנת להסביר את גדולתו של משה, יש להקדים תחילה בהבנת מעלת עסק התורה ולימודה: פסק הרמב"ם [ספר המדע הלכות ת"ת פרק ראשון]: כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה - ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. עכ"ל. לימוד התורה הוא יסוד היסודות בעם ישראל ועליו מושתת המסד הרוחני של האומה. העיסוק בתורה מביא למעלות רבות הן מצד הקיום החומרי, הן מצד הקניינים הרוחניים בעם ישראל, ועל כן אין אדם רשאי להיפטר ממצוות הת"ת.

אחת מן המעלות אותה יש בכוחנו לרכוש בעסקנו בתורה, היא הדבקות בו יתברך, וכן מפורש בספרי מוסר רבים, שבשעת הלימוד מושפע שפע אור עליון על הלומדים, ואור זה הוא אורו יתברך המוצפן בתורה.

בספר נפש החיים [שער ד' פרק י'] הביא ראיה ברורה שלימוד התורה בעצמה היא הדבקות בהשם יתברך, וציטט מן המדרש בשמות רבה פרשה לג': אדם לוקח חפץ, שמא יכול לקנות בעליו?! אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, ואומר להם, כביכול לי אתם לוקחים. כלומר כשהקב"ה נתן תורה לעם ישראל, כביכול מסר עצמו עם התורה ולכן מי ש"קונה" את התורה, קונה גם את בעליה עימה. לפיכך, כל העוסק בתורה זוכה לחיבור ולדבקות בהשם יתברך ללא תיווך או אמצעי, וכמו שכתוב בכמה מקומות בזוהר דקודשא בריך הוא ואורייתא חד, וגדולה מזו בפרשת בשלח ס' ע"א נאמר: ואוליפנא דקודשא בריך הוא - תורה איקרי וכו', ואין תורה אלא קודש בריך הוא. ע"כ.

עוד כתב בספר נפש החיים [שער ד' פרק ו']: כי התורה כולה, בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפי' מה שהתלמיד קטן שואל מרבו, הכל יצא מפיו יתברך למשה בסיני, כמו שאמרו רבותינו ז"ל סוף פרק ב' דמגילה (ובעוד מקומות בש"ס ובמדרש). ובשמות רבה פ' מג': בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמר למשה על הסדר מקרא ומשנה הלכות ואגדות שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה [שמות כ' א'], אפילו מה שהתלמיד שואל לרב. עכ"ל.

נמצא, שבכל קושייה בגמרא, בהוויות דאביי ורבא, בתירוצי רב אשי ורבינא, בביאורי מהרש"א על אגדות הש"ס, בלימוד רש"י על החומש, בכל חדרי התורה מן הראשונים ועד האחרונים, תורה שבע"פ ותורה שבכתב – בכל התורה כולה - טמון אור אלוקי עצום, והעוסק בלימוד התורה וטובל באותה חוכמה למעשה חובק באור השכינה, ונמצא דבק בו יתברך.

ומעין זה כתב גם בספר אור לציון (חכמה ומוסר, שער התורה), שאדם שעוסק בתורה מתעלה ומתקשר עם הקב"ה כביכול, שהרי אין דבר בעולם שאין לו חיות מהקב"ה וכו' ובמה מבטא האדם את עליונותו מהבהמה, רק ע"י חכמת התורה שבו, שכל שעוסק בה יותר, הוא מתקשר יותר עם הקב"ה כביכול. עכ"ל. וראה עוד בעניין זה בספר התניא פרק ה'.

לפי כל האמור, אפשר להסביר כי ההארה הגדולה לה זכה משה הייתה מתוקף היותו נותן התורה, ולכן חיבורו היה חזק, ונפשו הייתה אגודה ממש עם חוכמת הבורא יתברך. מכיוון שמשה הוא מוסר התורה ומכוחו יתחדשו כל חידושי התורה עד סוף כל הדורות (וכדאמרי' לעיל), אי לכך זכה לאור התורה בעוצמה רבה כל כך עד "אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" [דברים לד'].

ההכנה שעשה משה רבנו

מכל מקום, עדין צריכים אנו להבין מה הם האמצעים שהביאו לחיזוק ההארה והדבקות להן זכה משה, וכמו ששאלנו בריש דברינו:

מצאתי בפירושו של האור החיים הקדוש יסוד חשוב המלמד מה עשה משה בטרם היה ניגש אל הקודש: כתב האור החיים הקדוש בפירושו לפסוק: "וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וכו'" [שמות ל"ג] - הכוונה בזה היא כי כפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה - לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים, כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה ישיג". הנה למשה רבנו הייתה הזכות לדבר עם הקב"ה, ועיקר דיבורו היה ללמוד את תורתו הקדושה ומידותיו והנהגותיו.

וכשדיבר עם הקב"ה היה מקבל מזה שפע עצום עד מאוד, והגם שהקב"ה פתח והשפיע את אותה ההארה העצומה למשה, מכל מקום היה הדבר תלוי בו, וכפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה, לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים. וממשיך ה"אור החיים" הקדוש (שם) ואומר: "כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה - ישיג", והיינו שתלוי באדם ובכלי שהוא מכין לקבלת השפע, כי יש שמכין כלי גדול אבל הוא שטוח וללא שוליים וכל אשר יכניס בו לא ישמור לתוכו מאומה, ואם אדם מכין כלי ומעמיד ומתקן אותו היטב, הרי כמה שהכלי יהיה יותר גדול ויותר מתוקן, כך יזכה לשמור ולקיים לעצמו השפעות רבות.

מה היא ההכנה?

אכן מדברי האור החיים הקדוש למדנו שמשה לא זכה להארתו הגדולה אלא מכוח ההכנה שעשה לקראת אותו פתח שפתח לו הקב"ה להשפיע עליו שפע קדושה וחכמה. אמנם מה היא אותה ההכנה, וכיצד נהיה מסוגלים בה גם אנו? מה הם המעשים השייכים לנו, שעל ידיהם נכין את עצמינו, להכיל בקרבינו את אור השכינה המתגלה בזמן עסקנו בתורה?

תשובה לזה מצינו בשער ד' של נפש החיים: ידוע מאמר הנביא (ישעיה ל"ג, ו'): "יראת ה' היא אוצרו", ולאור זאת קבעו חז"ל שיראת שמים היא כמו חומר משמר שעל ידו משמרים את התבן. וכתב הנפש החיים בפרק ה' וז"ל: הוא יתברך שמו, ידו פתוחה כביכול להשפיע תמיד, לכל איש מעם סגולתו, רוב חכמה ובינה יתירה, ושתתקיים אצלם וכו'. אמנם הדבר תלוי לפי אוצר היראה שתקדם אל האדם, שאם הכין לו האדם אוצר גדול של יראת ה' טהורה, כן יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שתחזיק אוצרו - הכל לפי גודל אוצרו. עכ"ל.

נמצא שהדרך להכיל את אורו הגדול של השי"ת מתחיל בבנין האישיות, בהנחלת רגש פנימי אמיתי ושמו: "יראה". ההכנה הנדרשת היא אכן הכנה גדולה, ותחילתה לפני שלב הלימוד וכתנאי מקדים. זאת היראה - היא היא המשברת את החציצה בין הישראל לאביו שבשמים, ובעזרתה נדבקים בעסק התורה בבורא יתברך ללא כל מפריד.

(וראה עוד בשער ד', פרקים ו' ז', שכתב דרכי הכנה נוספים קודם שיתחיל ללמוד: להתחשב מעט עם קונו יתברך שמו בטהרת הלב וביראת שמים, ולהטהר מעוונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדבורו ורצונו יתברך שמו. עכ"ל).

כיצד אדם רוכש "יראה"?

הנה ה"פלא יועץ" בערך "מוסר" מגדיר את הדרך ליראה בצורה ברורה מאוד: "ועל הרוב, מי שאינו מתמיד ללמוד מוסר - לא טעם טעם יראת חטא". עכ"ל. יש לדייק מדבריו כי שנים הם הדרכים ליראה: א. קריאה ולימוד בספרי המוסר. ב. ההתמדה בהם.

לימוד המוסר מעורר את "נקודת הסתירה"

ממשיך הפלא יועץ [שם] וז"ל: ועל הרוב מי שאינו מתמיד ללמד מוסר, לא טעם טעם יראת חטא, ודרכו ישר בעיניו, ולבבו יבין אשר הוא יהודי כשר, ואף אם ישמע או ילמד פעם ביובל, או ישמע דברי מוסר, אינו פועל לו ואינו מתעורר כלל, ואין בשר המת מרגיש באזמל, כי טפש כחלב לבם מחמת עוונותיהם, שהם מסכים המבדילים ומטמטמין את הלב. עכ"ל.

הרי שיש כוח בלימוד המוסר להגביר את רגישותו הרוחנית של האדם – לדעת ולהבחין בטיב מעשיו. בספרי מוסר אחרים יש שקראו לרגישות זו "נקודת הסתירה", ומשמעות הדבר שלימוד המוסר מעורר באדם נקודת סתירה פנימית ממנה הוא מבין כי התנהגותו ובחירותיו אינם מתיישרים עם רצון הבורא וסותרים את דרכי התורה (וראה בעניין זה מה שכתב הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל בקובץ שיחות מוסר מאמר צו').

לדוגמא: בלעם הרשע היה נביא גדול אשר הגיע להשגות רוחניות כבירות עד שהיה שקול כמשה, אמנם, עצם גדלותו הרוחנית לא מנעה ממנו לחתור נגד המוסר הפשוט, ואף לבוא בטענה כלפי השי"ת מדוע אינו מכבדו (ראה רש"י [פרשת בלק במדבר כב' י'] מה שטען בלעם להשי"ת בנבואתו: אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים. עכ"ל).

מדוע גדולתו הרוחנית של בלעם לא מנעה ממנו את השחיתות הגדולה? התשובה: משום שלא זכה שתתעורר בו "נקודת הסתירה" – והיא הנקודה שבה האדם מפנים כי מעשיו באים בסתירה לרצון הבורא. ללא נקודת סתירה זו שתתעורר באדם, אין האדם מניע בעצמו רצון לתשובה או לשיפור מידותיו.

על כן תפקידו של לימוד המוסר חיוני מאוד, שעל ידו בא האדם לידי דין וחשבון ומכריע את מעשיו, ולולא זה לא תתעורר בו נקודת הסתירה, וימשיך להתנהל כ"מת", וכמשלו של הפלא יועץ: "אין בשר המת מרגיש באזמל". הרי לך, כל שאין לימוד המוסר לחם חוקו בהתמדה, על פי רוב, אין שום דבר שיגרום לו להבחין ולהבין בטעויות שעושה בחייו.

התמדת לימוד המוסר מכניעה את הלב

ממשיך הפלא יועץ: אמנם כאשר יתמיד לקרא או לשמוע דברי מוסר יום ליום יערוף כמטר לקחו כמו שהמטר נוקב את האבן כך דברי מוסר סוף שנוקבין את לב האבן הלוך ילך מעט מעט בדרך טובים ולבבו יבין ושב ורפא לו. וידוע שכל ההתחלות קשות ויקשה בעיניו ללמוד או לשמוע דברי מוסר ולא יכנסו הדברים באזניו לא חלי ולא מרגיש, אבל סוף שיכנע לבבו ויערב לו ויבוסם לו. וידוע מארז"ל אם תשמע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע לכן החזק במוסר אל תרף ואם התרפית חזור בך חזק ויאמץ לבך. עכ"ל.

מדברי הפלא יועץ מתברר שרק ההתמדה בלימוד המוסר תביא את ההשפעה הנכונה שעושה המוסר ללומדו, וכבר הביאו מעשה באחד שבא לגאון המוסר מגדולי הדור ואמר לו שאין לו זמן ללמוד מוסר, וענה לו כי משיתחיל בלימוד מוסר חוק בל יעבור, ממילא יתפנה לו הזמן ללימוד זה, כי מתוך לימוד המוסר ישכיל להבין בחשיבותו לתיקון נפשו.

דברי הפלא יועץ חשובים מאוד, וראוי לכל בן תורה לקרוא את ערך ה"מוסר", שציטטנו חלק ממנו לעיל, ובפרט במה שכותב שם לגבי חשיבות לימוד המוסר עבור אלו השוקדים בבתי מדרשות ולומדים תורה רוב ימיהם.

מעשה הכהן שרצח את חברו כדי להשיגו בעבודת המזבח

דיברנו לעיל כי לימוד המוסר הינו הגורם אשר מעורר את האדם לחשבון נפש, ולבחינה אישית מדוקדקת יותר. הוכחנו, כי בלעדי לימוד המוסר, על פי רוב - האדם מאבד את החוש להכריע בין עיקר לטפל, ונותר טועה בבחירת סדר עדיפויות שאינו על פי דרכי התורה (אינו מתעורר "לנקודת הסתירה").

מצאתי דוגמא קשה ונוראית המתארת מצב בו האדם מאבד את יכולת ההבחנה. בגמרא במסכת יומא [כ"ג ע"א] מסופר על שני כהנים שהתחילו לרוץ ביחד על כבש המזבח כדי להספיק להגיע ראשונים לתרומת הדשן: "תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו". הנה הדבר הנורא הזה ארע בשטח בית המקדש ובעיצומה של עבודת הקרבנות "ותקע לחברו סכין בלבו". ולמה עשה את זה? מתוך רצון לעשות בעצמו את העבודה, כך שהמניעים הוי טהורים לגמרי.

ממשיכה שם הגמרא: "עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא [את] ירושלים פה לפה", עכ"ל.

הרי תזדעזע כל נפש למראה העיוות הנורא, שבעבור זכות ומצוה (תרומת הדשן), ירצח כהן ה', בבית ה', ע"ג המזבח, את חבירו. שהרי אילו נשמע שמישהו רצח את חבירו בבית הכנסת, הרי מלבד מעשה הרציחה עצמו שנורא ואיום הוא מאוד, חמור הדבר שבעתיים כשהדבר קורה בבית ה', א"כ כיצד יעלה על הדעת שיחטא אחד מישראל חטא כה נורא ואיום בבית המקדש.

והלא כבר מקונן הנביא ירמיה (איכה ב' כ') "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא", וכאן גם עצם המעשה ומקום המעשה חמור כפליים, ומוכח שהרוצח לא ראה שום פסול במעשהו, ואדרבה בתוככי ליבו הרגיש שמצווה רבה תיחשב לו, שהרי כל כוונתו הייתה לזכות במצוות תרומת הדשן, וכ"כ היה דבק באותה מצווה עד אשר שכח דעת עליון, והכשיר את כל האמצעיים אף הפסולים ביותר.

והמבהיל ביותר שמעשה נורא זה קורה בתוככי בית ה' הקדוש והנורא, במקום שאמור להיות המקור להשפעת יראת שמים ולהכוונה נכונה בעבודת ה', אפילו שם מתבלבל אותו כהן ומסוגל להגיע לרציחה.

וביותר מרעידה כל לב תגובת האב למראה בנו המוטל מפרפר, שקשה עליו טומאת הסכין יותר מרצח בנו, והרי זה עיוות נורא ואיום בסדר העדיפויות היהודי.

והן אמת שהיסוד לכל זה הוא עיוות בסיסי בתפישת התורה והדת. ללא ספרי הנחייה שיוביל את האדם במסעו בעולם הזה, הרי שיהיה האדם שופט על יצריו ותאוותיו וקובע לעצמו את חשיבות המעשים והמידות, ואחריתו מי ישורנה.

והנה, כל בר דעת ידע וישכיל מדברי גמרא זו, שחובה גמורה על כל אחד מישראל ללמוד מוסר ולבלי הרפות ממנו כלל, כדי ללמוד מהו סדר העדיפויות בחיים, מה חשוב ומה חשוב פחות, וגם ללמוד שלא כל האמצעים מכשירים את המטרה.
בדברים אלו רצינו לחשוף שנים מן הטובות הצפונות בלימוד המוסר: ראשית, ע"י לימוד המוסר האדם זוכה לרכוש את מידת "היראה", וכאמור זו ההכנה המתבקשת להשגת אורו יתברך. למדנו שמידת היראה היא תנאי להכלת ההשגות הגדולות מעסק התורה וכמו שהארכנו בדברי האור החיים הקדוש בהכנה שעשה משה לקבל את אורו יתברך מאור התורה, וכמו שמבואר בדברי נפש החיים לעניין ההכנה לפני הלימוד.

דבר שני, לימוד המוסר הוא תנאי לתשובה ולחשבון נפש - לפי שמעורר את האדם לנקודת הסתירה שבו. למדנו שלימוד המוסר מחדד את סדר העדיפויות האמיתי בחיים של תורה, ועל כן חשיבות לימוד המוסר גדולה מאוד בחודש אלול.