מלחמת ההתשה

מיד עם התבוסה הקשה במלחמת ששת הימים, החלה מצרים להתעצם מן הבחינה הצבאית, ותוך חצי שנה מתום המלחמה הצליחה בעזרת ברית המועצות להגיע לכ-80% מיכולתה הצבאית שלפני המלחמה.

ביום ה-8 למרץ 1969, החלו חילופי אש בין כוחות צה"ל לצבא המצרי, לאורך תעלת סואץ. במהלך חילופי הירי נהרגו הרמטכ"ל המצרי עבד אל-מונעם ריאד ואחדים מקציניו הבכירים שעה שביקרו במפקדה קדמית בקו התעלה. ב-12 במרץ הצהיר דובר ממשלת מצרים, חסן אל-זיאת, כי למצרים ישנה הזכות למנוע את הקמת הביצורים הישראליים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ולהגן על עצמה מפני האיום שמציבות העמדות הללו.

בתחילתה התקיימה מלחמת ההתשה כמלחמה בין כוחות היבשה בלבד, שבה היה למצרים יתרון בולט בכמות הארטילריה שעמדה לרשותה. בצה"ל הוחלט להחזיק במעוזים בכל מחיר, ועל חיל ההנדסה הישראלי הוטל להקים מהר ככל האפשר ביצורים שיחזיקו מעמד מול ההפגזה הכבדה של המצרים. תחת הפגזה כבדה, החל חיל ההנדסה לחזק את "קו בר-לב". חלק נכבד מעבודות הביצורים נעשה תחת אש כבדה, כאשר מפעילי הצמ"ה והדחפורים הרימו סוללות עפר, חפרו שוחות ותעלות נ"ט. במקביל, אנשי מחלקת הביצורים של החיל בנו עמדות מחופרות (בונקרים) והניחו מעליהם שכפ"צ (שכבות פיצוץ) שהיו מורכבים מפסי רכבת מברזל שהוצמדו בחזקה למשטח אחד (אלתור שהתברר כהצלחה ביצורית). הודות לעבודתם המאומצת של אנשי חיל ההנדסה, הצליחו המעוזים להחזיק מעמד בהפגזות הכבדות, אך המצרים הצליחו לגרום לנפגעים בצירי התנועה בין המעוזים (בחודשים יוני-יולי נהרגו 75 חיילי צה"ל).

לאחר מספר תקריות הגבול בקו המעוזים לאורך תעלת סואץ, חידש צה"ל את הפשיטות כנגד מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים.

ב-29 באפריל 1969 נערך מבצע בוסתן 22 במהלכו המריא מסוק סופר פרלון ובו כוח מסיירת צנחנים מא-טור שבסיני. הכוח הונחת סמוך לעיר לוקסור שבמצרים, כ-300 ק"מ מגבול ישראל, הניח מטעני חבלה בשישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן לעמק הנילוס ולקהיר וכן חיבל באנטנת קשר. לאחר שהכוח הצמיד את חומר הנפץ לעמודים כמתוכנן, נשלח מסוק אחר לפנותו. תוצאות המבצע היו הריסת ששת עמודי המתח הגבוה, שיבושים בזרימת החשמל באזור הדלתא של הנילוס והרס של אנטנת הקשר.‏

ב- 11 במאי 1969 ביצע צה"ל את כמבצע בולמוס 3, בו צלחו צוותים של סיירת מטכ"ל ושייטת 13 את התעלה, צליחה שקטה, ללא מנועים. עם הגיעם לחוף הכינו מארב מוצלח על הכביש, הסתערו על רכב מצרי, פגעו בו, הרגו שני חיילים מצרים ושבו לגדה המזרחית. שני לילות לאחר מכן ב-13 במאי 1969 יצאו הכוחות למבצע בולמוס 4, פשיטה נוספת לגדה המערבית של תעלת סואץ. המצרים גילו את כוחות היחידה בעת החציה ופתחו באש חזקה. סג"ם חיים בן יונה נהרג ובנימין נתניהו (לימים ראש הממשלה) כמעט טבע.

ב-17 ביוני 1969 ביצעו שלא במתכוון מטוסי מיראז' שהיו במשימת צילום מעל קהיר בום על קולי וגרמו לנזק למבנים ולניפוץ שמשות באזורי המגורים. לאחר התקרית יזמה ישראל הרעשות דומות שגרמו נזק רב למבנים ברובעי היוקרה של קהיר במטרה להגביר את הלחץ על מצרים.

במהלך כל המבצעים הללו, המשיכו המצרים בקו התעלה, שהיו עדיפים מספרית, לגרום לאבדות כבדות לחיילי צה"ל. בשל כך במהלך יולי 1969 יזם חיל האוויר הישראלי סדרה של קרבות אוויר באזורים שאינם מוגני טילים מצפון למפרץ סואץ באמצעות פטרול של מטוסי מיראז' מעל אדמת מצרים שפיתו הזנקת מיגים וזאת במטרה לשחוק את חיל האוויר המצרי. בקרבות אלה שכונו קרבות טקסס ואריזונה הופלו כ-20 מטוסים מצריים.

הפשיטה על האי גרין

כחלק מן המערך הבריטי להגנת תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה הקיף באופן חלקי הצבא הבריטי את שונית האי גרין בשובר גלים, ועליו בנה מספר בונקרים מתוך כוונה שהמתחם יגן על פתחה הדרומי של התעלה. הצבא המצרי ירש את המתחם והפך אותו ליעד מבוצר 145 מטר אורכו כולל גשר על עמודים באורך של 45 מטר שהיה מחובר אל פילבוקס שנחשד כעמדת מכ"ם, ורוחבו המקסימלי 68 מטר. נתוני המודיעין הצביעו על כך שבאי ממוקמים עמדת מכ"ם לבקרת אש נגדמטוסים, תותחי נ"מ בני 85 ו־37 מ"מ, 14 מקלעים, והוא אויש על ידי 80-‏100 חיילים מצרים כולל יחידת קומנדו.

בתגובה לפשיטה מצרית על חניון טנקים ישראלי מול פורט תאופיק שבה נהרגו 8 חיילים, נפצעו תשעה חיילים ונחטף חייל אחד, ובמגמה להשיב לצה"ל את כוח ההרתעה שהלך ונשחק - זאת באמצעות הוכחת עליונותו של הלוחם הישראלי, החליטה ממשלת ישראל לתקוף את המוצב באי גרין. שם הקוד שנבחר היה "בולמוס 6", בהמשך למבצע בולמוס 5 שנערך חודש לפניו.

בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969 נערכה פשיטה של צה"ל על האי גרין, שבמסגרתה פשטו כוחות של שייטת 13 ושל סיירת מטכ"ל על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ, ולאחר לחימה קשה שלטו בו במשך כשעה וחיבלו במבנים שבו. צה"ל איבד שישה לוחמים, והכוחות המצרים ספגו בין 60 ל-70 הרוגים.

הפשיטה נחשבת לאחת מהפעולות הצבאיות המזהירות שביצע צה"ל. על הפעולה פיקד מפקד שייטת 13, סא"ל זאב אלמוג. למרות זאת, כהרגלם, הציגו המצרים את הפעולה הפוך לחלוטין, כאילו גרמו לאבדות קשות לכוח הישראלי.

במקביל החל מבצע בוקסר, שנמשך עד 28 ביולי וכלל תקיפה מסיבית של חיל האוויר הישראלי על יעדים לאורך התעלה, בהם סוללות טילי קרקע-אוויר, סוללות תותחי נ"מ, מתקני מכ"ם, סוללות ארטילריה, מוצבים וטנקים. כ-300 חיילים מצרים נהרגו בתקיפה זו, שבה החלה מעורבותו ההולכת וגוברת של מערך התקיפה של חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, עד להפיכתו לגורם העיקרי הנושא בעול הלחימה. בחודש שקדם לתקיפה זו נערכו ממערב לתעלת סואץ קרבות אוויר, שבהם נקבעה שליטתו של חיל האוויר הישראלי בתחום האווירי בעומק של 30 ק"מ ממערב לתעלה.

ב-8 בספטמבר 1969 הרחיב צה"ל את הלחימה לגזרת מפרץ סואץ – נערך מבצע רביב, שתחילתו בהטבעת שתי ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ על ידי כוח של קומנדו ימי, והמשכו פשיטה משוריינת ישראלית במערב המפרץ, שבה ספגו המצרים כמאה הרוגים‏‏.‏ בעקבות מכה זו הודחו הרמטכ"ל המצרי ומפקדי חיל הים וחיל האוויר המצריים.

ב-11 בספטמבר 1969, בתגובה למבצע רביב, יזמו המצרים סדרה של הפצצות של יחידות צה"ל במערב סיני באמצעות כ- 60 מטוסי קרב. כנגדם הזניק חיל האוויר מטוסי ירוט. בקרבות האוויר שהתפתחו הופלו 11 מטוסים מצריים ומטוס ישראלי אחד.

יוזמת השלום של רוג'רס

ב-9 בדצמבר 1969 הציג מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, את יוזמת השלום שלו למזרח התיכון. תוכנית רוג'רס (הראשונה) התבססה על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, ונגעה לפתרון הנושאים הבאים: ביטחון, נסיגה משטחים, הפליטים וירושלים. לפי התוכנית תיסוג ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, ויובטח חופש השיט לכלי שיט ישראלים בתעלת סואץ. מעמדן של רצועת עזה ושארם א-שייח' יקבע במשא ומתן בין המדינות, וירושלים תישאר מאוחדת, אך תנוהל על ידי נציגי שלוש העדות הדתיות. הצעה זו נדחתה הן על ידי מצרים, שראתה בה ויתור גדול מדי לטובת ישראל, והן על ידי ישראל, שלא מצאה בה ערובות לביטחונה, קריאה למשא ומתן ישיר, או הבטחה לריבונות ישראלית בירושלים.

בסוף 1969 יזמה ישראל הסלמה בלחימה, בדמות הפצצות בעומק מצרים. כצעד מקדים נערכה ב-25 בדצמבר תקיפה גדולה של חיל האוויר הישראלי, שבמהלכה הושמדו 12 סוללות של טילי קרקע-אוויר ששימשו להגנה על אזור קהיר, ולמחרת, ב-26 בדצמבר 1969, נערך מבצע תרנגול 53, שבו נגנב המכ"ם המצרי החדש P-12, שהיה ממוקם ק"מ אחד מראס-ערב אשר לחוף מפרץ סואץ.

ב-7 בינואר 1970 החלה ישראל בסדרת "מבצעי פריחה" – הפצצות של חיל האוויר הישראלי על מחנות צבא בעומק מצרים. המטרות שנבחרו לא היו בעלות חשיבות גדולה, ולהפצצתן הייתה בעיקר מטרה מוראלית. ההפצצה האחרונה בסדרה זו נערכה ב-13 באפריל 1970.

ב-22 בינואר 1970 נערך "מבצע רודוס", שבמסגרתו כבש כוח צנחנים ישראלי, שהונחת ממסוקים, את האי שדואן שבמפרץ סואץ, מדרום לשרם א-שייח', תוך גרימת אבידות כבדות למצרים. מטוסי תקיפה ישראלים הטביעו שתי טרפדות ואוניית עזר מצרית. הפשיטה נמשכה יותר משלושים שעות, ובסיומה חזרו הכוחות הפושטים לישראל. כעבור יומיים הגיעה לאילת נחתת ובה ציוד ששימש את הלוחמים. בעת פריקת הציוד התפוצצה משאית תחמושת שירדה מהנחתת. באסון משאית התחמושת נהרגו 21 בני אדם ועשרות נפצעו.

הרוסים מצטרפים

בפברואר 1970 התרחבה המעורבות הישירה של ברית המועצות לצד מצרים, בדמות כוחות נ"מ (ובהם טילי קרקע-אוויר מתקדמים מדגם SA-3), שלוש טייסות יירוט של מטוסי מיג-21 וארבעה מטוסי סיור מדגם מיג-25, שהוצבו על אדמת מצרים והשתתפו באופן פעיל בלחימה. הכוחות הסובייטיים הוצבו בעומק מצרים, באזורי קהיר, אלכסנדריה וסכר אסואן, והביאו להפסקת ההפצצות הישראליות בעומק מצרים. לאחר מכן החלו לקדם את מערך טילי הנ"מ מזרחה, לכיוון התעלה, תוך שהם מצמצמים את השליטה הישראלית במרחב האווירי. חיל האוויר השקיע מאמץ רב בעצירת התקדמותם של טילי הנ"מ, ובהפצצותיו נהרגו 4,000 פועלים שעסקו בהקמת עמדות הטילים.

ב-30 במאי 1970 חדרה יחידת קומנדו מצרית לצד הישראלי של התעלה, ובשתי היתקלויות נהרגו 18 חיילי צה"ל ושלושה נשבו. בתגובה הפציץ חיל האוויר במשך שלושה ימים ובמאות גיחות מטרות מצריות רבות בגזרה הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ, ניתק את פורט סעיד מתעבורה יבשתית ופגע קשה בכוחות קרקעיים שבגזרה.

ב-11 ביוני ערך צה"ל את מבצע ויקטוריה: כוח מסיירת שקד ובו 134 לוחמים, בסיוע כוחות חיל אוויר, הנדסה, תותחנים ושריון, צלח את התעלה באזור בוצי וטיהר קטע של כשלושה קילומטרים לאורכה. לצליחה קדמה פעולת ריכוך אווירית. במהלך הפעולה עלה בידי הכוח לפוצץ כמה בונקרים ותותחים מצריים. 19 חיילים מצריים נהרגו. לצה"ל היו שלושה הרוגים.

ב-23 ביולי 1970 נענתה מצרים בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, אך בפועל המשיכה בהפגזותיה. כאקורד סיום ללחימה נערכו ב-30 ביולי 1970 מבצע "רימון 20" – קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי קרב שטייסיהם רוסים וב-3 באוגוסט 1970 מבצע "שיער 265" לתקיפת סוללות טילים מצריות וסובייטיות.

ב-7 באוגוסט 1970 נענתה ישראל בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, והפסקת האש נכנסה לתוקף למחרת.

תוצאותיה של מלחמת ההתשה היו קשות, ללא הישג צבאי ברור של אחד הצדדים ובפרט לאחר המעורבות הסובייטית בלחימה. בשבעה-עשר חודשי הלחימה נהרגו 968 ישראלים ו-3,730 נפצעו (367 הרוגים ו-999 פצועים בחזית הדרומית). המצרים ספגו אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל: את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והמלחמה הסתיימה בהתשה קשה של מצרים. חיל האוויר המצרי איבד 92 ממטוסיו, מרביתם בקרבות אוויר. לחיל האוויר הישראלי אבדו 15 מטוסים.

אף שהלחימה התנהלה הרחק מהעורף הישראלי ("תל אביב מוארת, והתעלה בוערת", כתב על כך המשורר חיים גורי), השפיעו קורבנותיה, בחזית התעלה ובחזיתות האחרות, על מוראל הציבור בישראל.

סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, סיכם מלחמה זו:

קו המעוזים הכזיב במלחמת ההתשה. על אף האבדות הרבות שצה"ל סבל, לא מילא הקו את ייעודו. צבא היבשה ספג מכות כואבות במלחמת ההתשה, לא הצליח להגן על עצמו, לא הרתיע את המצרים ולא אילץ אותם להפסיק את האש, אלא היה מטרה נייחת לאורך תעלת סואץ ושימש מטווח לארטילריה המצרית. חיל האוויר הוא שהרתיע את המצרים, הוא שזעזע את מצרים וקעקע את האסטרטגיה המצרית. "מלחמת ההתשה" שלהם הפכה ל"מלחמת התשה נגדית", ונשיא מצרים, אחוז בהלה ותחושת חוסר אונים, נאלץ להזעיק את הסובייטים ולפתוח בפניהם לרווחה את דלתות מצרים ואת שורות הצבא המצרי.

– ישראל טל, ביטחון לאומי - מעטים מול רבים, הוצאת דביר, 1996, עמ' 155