לכבוד גב' בת-שבע ברטמן, אתר "כיכר השבת" שלום וברכה!
ברצוני להביע בפנייך כי המאמר שפרסמת תחת הכותרת "ידינו שפכו את הדם הזה" בנושא תקיפת ילדים ודרכי הטיפול בתקיפות אלה, ראוי לכל שבח ותהילה. כל מילה במקומה. חשוב להעלות נושא זה במיוחד, מאחר שלמרבה הצער במגזרים רבים נוהגים לטאטא ולהחביא בעיות אלה "מתחת לשטיח".
נושא זה הינו חשוב כל כך, עד שמן הראוי להרחיב עליו את הדיבור. והוא כולל בו מספר היבטים חשובים.
תקיפה על רקע צניעות הינה מעשה חמור בכל קנה מידה. היא איננה בעלת השפעה רק לטווח הקצר ולשנות הילדות, אלא גם לטווח הארוך ולשנות בגרותו של המותקף.
מותקף עלול להפוך לתוקף
חמור מכך, ילד שהותקף עלול עם הזמן להפוך מקרבן תקיפה, לתוקף בעצמו. יודע כל מחנך, שילדים אשר עברו רדיפה פיזית ומילולית, עלולים לפרוק את זעמם על אחרים ולהפוך מקרבנות לתוקפים. כך שנזק הרדיפה הינו כפול, הילד עצמו נרדף והותקף, ולאחר זמן עלול להפוך בעצמו לרודף ואלים כלפי אחרים. וכך עשוי כדור השלג להתגלגל ללא מעצורים.
עקרון זה, שתקיפה גורמת לקרבן להפוך לתוקף בעצמו, חל במשנה תוקף בנוגע לתקיפות על רקע צניעות. ההשפלה והזעזוע הנפשי מן התקיפה חודרים לליבת נפש המותקף, שם הם עשויים לבעבע עד אשר ימצאו פורקן בדמות תקיפתו של קרבן אחר.
הטראומה הנפשית שחווה הילד עלולה גם להשפיע על יחסיו עם בן או בת זוגו, ועל בני משפחתו. למרבה הצער המציאות המרה היא, שבמקרים רבים מתברר שאדם שהיה למותקף, "הוריש" חוויה מזעזעת זו לילדיו.
ילד שהותקף מוכרח לקבל טיפול הולם ומקצועי מאדם מוסמך ובעל רישיון בתחום זה. גם התוקף מוכרח לקבל טיפול פסיכולוגי במהירות האפשרית. טיפול שורשי ועמוק. די שכיח שאנשי המקצוע יורו שעל התוקף ליטול כדורים פסיכוטיים או אף יורו על אשפוזו.
הרחקת התוקף בהסכמה - צעד חסר תועלת
נקיטת צעדים כמו הרחקת התוקף משטח בית הספר, או הגעה לסיכום עמו על התרחקות מילדים, הם צעדים חסרי תועלת. והרי הדבר דומה למשליך אשפה מחצרו לחצר חברו. במקרה שכזה, התקיפה הבאה הינה שאלה של זמן בלבד.
בטיפול בכל תיק בתחום זה, ישנם מספר גורמים שעליהם לעבוד בשיתוף פעולה מלא בכל שלבי הטיפול. הגורמים הם: א) מטפל מקצועי מוסמך. ב) הורי הקרבן. ג) הנהלת בית הספר. ד) רב הקהילה. ה) הורי התוקף (במידה והוא קטין).
למרות שעל רב הקהילה והנהלת בית הספר להיות מעורבים בהליך הטיפול, חשוב להדגיש כי ניהול והתוויית דרך הטיפול הינה בידי הגורם המקצועי בלבד. ולמרות שכדאי שייוועץ בכל הגורמים האמורים, הסמכות להחליט ולקבוע צריכה להיות בידיו בלבד, ולא בידי הרב או עסקנים למיניהם, ואף לא בידי ההורים.
רב הקהילה והעסקנים המקומיים, וההורים בוודאי, הינם נוגעים בדבר, ושיקול דעתם אינו יכול להיות אובייקטיבי באמת. לפניהם עומדת מסכת שיקולים קהילתיים ותדמיתיים אשר עלולים לדחוק את השיקולים הנוגעים לטובת נפשו של הילד. לכן אך ורק גורם מקצועי חיצוני צריך להיות המחליט והקובע את הטיפול והצעדים שיינקטו במסגרתו.
חובתו של כל מנהל, תוך התייעצות עם אנשי מקצוע מוסמכים, להדריך את התלמידים הלומדים במוסד שתחת ניהולו, כיצד עליהם לנהוג במקרה שיותקפו. עליו לומר לילדים בצורה ברורה שאין להעלים ולהסתיר מקרים כאלה. כיוון שחשיפת המקרים לא רק שתמנע תקיפות נוספות, אלא גם תועיל למותקף עצמו אשר יוכל לקבל תמיכה וטיפול מתאימים, לעומת זאת קשר של שתיקה רק יחמיר את עצמת הפגיעה בקרבן.
מתי מומלץ לפנות לרשויות החוק?
ישנם הסוברים כי הפתרון המהיר במקרי תקיפה הוא דיווח לרשויות החוק באופן מידי. אך האמת היא שספק גדול אם כדאי לפנות לטיפול משטרתי כבר בשלב הראשון לאחר גילוי אירוע תקיפה. וזאת מכמה סיבות:
רשויות החוק, כולל משרדי רווחה, נוטות להגזים ולהקצין בדרכי הטיפול בתיקים אלו. הגזמה זו אינה מזיקה לקרבן התקיפה. אך לא כן לגבי התוקף. העיסוק הנרחב הרווי בציטוטים ואמירות בגנות התוקף, והתהליך הארוך והמסורבל הנלווה בהכרח לטיפול רשויות החוק במקרים אלה, סותם, כמעט בוודאות, את הגולל על סיכוייו של התוקף להשתקם ממצבו השפל. הפניה לרשויות אמנם מבטיחה "סור מרע", אך "עשה טוב" וצעד חיובי לשיקום ובניית התוקף אין כאן.
לעיתים לאותם אנשים המאיישים את משרות החוק, יותר משנוגע וחשוב הטיפול הילד המותקף, חשוב להחצין ולפרסם כי מקרים כאלה קורים גם בקרב יהודים שומרי דת. והם מתרכזים ומשקיעים מאמצים בניגוח הדת והמגזר כולו, יותר משהם משקיעים בטיפול אמיתי בקרבן ובתוקף כאחד.
כדי להעניק טיפול ראוי ונכון לטובת כל המעורבים, על המטפל להיות אדם שאינו נגוע בעצמו באותה הפרעה פנימית ממנה נובעים מעשים שכאלה. למרבה הצער מתברר לא אחת, כי אנשי החוק עצמם נגועים במעשים מתחום זה. עובדה זו יש בה לפגום באמון הניתן באנשי החוק שיעניקו את הטיפול וההתייחסות המתאימים והנכונים ביותר.
מחמת סיבות אלה, הפנייה לרשויות החוק כצעד ראשוני אינה המעשה המועיל והחיובי ביותר. ניתן לפנות לטיפול של גורמים מקצועיים מבלי לערב את רשויות החוק. כך מבלי לוותר במאומה על טובת הילד המותקף יתאפשר גם לדאוג לנשמת התוקף ולסייע לו, כי "לא ידח ממנו נדח".
אולם, במידה ונראה שעל אף הכנסתם של גורמים מקצועיים בסוד הדברים, הטיפול אינו יעיל ואינו מבטיח את אי הישנות המקרים. אם מפני שהתוקף אינו משתף פעולה בטיפול בו, או מחמת חוסר שיתוף פעולה מהיר של אחד הגורמים האחרים. מובן ופשוט שיש לפנות לרשויות החוק בדחיפות ובמהירות האפשרית.
קהילות מסוימות פוסלות לחלוטין את הפניה לרשויות, בכל סיטואציה שהיא, בנימוק של "מסירה" אסורה. נימוק זה הינו מגוחך וחסר בסיס, ומכמה טעמים ברורים:
אין שום סימוכין הלכתיים לכך שטובת התוקף באי מסירתו לרשויות חוק מרובה על טובת המותקף העלול לשוב ולסבול שנית מידי אותו תוקף.
ברור כמעט בוודאות כי ללא טיפול הולם התוקף ימשיך במעשיו, ויהיו קרבנות נוספים. אין שום ספק שטובת הציבור דוחה כל שיקול אחר, וההלכה עצמה מתירה, ואף מחייבת, פנייה לרשויות החוק.
מעמדן של תקיפות על רקע צניעות הוא כשל פיקוח נפש. כאשר יכנס אל המוסדות של אותן קהילות אדם עם נשק שלוף בידו, לא יהיה להם ספק כי מותר ליצור קשר מידי עם הרשויות, גם אם אותו אדם הוא יהודי חבר הקהילה. כך גם בתחום זה, אם לא הועילו האמצעים הקודמים שננקטו, יש לפנות לרשויות, כי עסק נפשות הוא זה. התקיפה המינית היא כרציחת נפש ממש, ולא ברגע אחד, אלא כמעשה רציחה ארוך ומתמשך עד שיוגש טיפול הולם שירפא במעט את הנפש השסועה.
צריך להיות מוסכם וברור מראש שאם הרבנים ומנהלי המוסדות לא יטפלו במקרים אלה כראוי ובשיתוף עם גורמים מקצועיים, אלא יבחרו לטשטש ולהעלים עיניהם ממקרים אלה, הרי שמתוך חוסר ברירה יהיו המעורבים נאלצים לפנות אל המשטרה והרשויות. כך שהאחריות המוסרית על ה"מסירה" מוטלת על כתפי הרבנים וראשי הקהילות אשר בוחרים שלא לטפל כראוי במקרים קשים אלה.
הנני תקווה כי המאמר יתקבל בהבנה, ויביא לתוצאות המיוחלות.
הכותב הינו מנהל בית ספר לשעבר וכיום עורך מחקרים בתחום החינוך.