"לא נשכח"? שכחתם!! / ירח טוקר

יום השואה המתאפיין בעמידה בצפירה, בסיפור שנתי בנושא מרד גטו וורשה ובמצבם הכלכלי של ניצולי השואה, מחטיא חלק ניכר מזיכרונות השואה ומשכיח מרכיב חשוב והיסטורי (דעות)

ירח טוקר | כיכר השבת |
ירח טוקר (צילום: ריקי קנטרוביץ)

יום השואה הוא מועד חשוב, מעין תמרור אזהרה אשר מתריע ומזכיר לכולם את שעברו בני עמנו, זהו יום זיכרון שנתי שיגרום לכך שאת הזוועה שחווה עמנו, איש לעולם לא יוכל להכחיש ולשכוח.

אך, אין ספק כי יום השואה במתכונתו, המתאפיין בעמידה בצפירה, ובסיפור שנתי החוזר על עצמו בנושא מרד גטו וורשה, ובמצבם הכלכלי של ניצולי השואה כיום, מחטיא ללא ספק חלק ניכר מזיכרונות השואה, ומשכיח מהעם מרכיב חשוב והיסטורי אשר היה בשואה, ואסור שיישכח לעולם.

בתוך החושך, בתוככי הזוועה, כל אותם קדושים וטהורים, לא שכחו לרגע אחד את יהדותם, שימרו את המסורת והמורשת היהודית יום יום, בתנאים נוראיים שקשה לתאר.

ברית המילה, קידוש, תפילה, תפילין, יום כיפור, תשעה באב, כל אותן תחנות של קדושה עבור כל יהודי, נשמרו גם שם במחתרת, בתוככי המחנות, לעיני ומאחורי גבם של הרוצחים המתועבים.

לפני שנה לערך נפטר בשיבה טובה, הרב יוסף יאקאב משכונת גבעת שאול בירושלים. הכרתיו וזכיתי לשבת איתו לשיחות על אשר עבר בשואה. הוא נפטר בגיל מופלג כאשר הותיר אחריו למעלה ממאה נכדים ונינים. בביתו התקיים מניין תפילה בכל שבת וקראו שם מספר התורה שהכניס לזכר קרוביו וידידיו הרבים שנספו בשואה.

הוא כתב לפני מספר שנים את ספרו 'דור לדור ישבח מעשיך', ובו מתאר לפרוטרוט ובצורה מחרידה את אשר עבר. הנה אחת הדוגמאות. "זה היה בוקר אחד, איבדתי כל קשר עם התאריכים אבל אחר כך נודע לי מאלו שהגיעו להונגריה כי אנו נמצאים אחרי פסח, יצאתי למחנה הגדול ונתקלתי לפתע בקבוצת בחורים הונגריים שיצאו רק לפני שבוע מהונגריה, הם הסתכלו עליי כעל מי שהגיע מעולם אחר, הייתי עור ועצמות, הפיז'אמה שעליי הייתה בלויה וקרועה, והם הביטו בי, ושאלו אותי איך אפשר לעזור לי. באמתחתם היו שאריות מכל טוב. התחבקנו, הם רצו לתת לי, ושטחתי את בקשתי היחידה, שיתנו לי תפילין להניח כי כבר 12 חודשים מאז הגיטו שלא הנחתי תפילין. ואכן בבכי רב ובהתרגשות הנחתי תפילין וקראתי קריאת שמע, בכיתי מאד ובעל התפילין רצה לתת לי אותם ואני סירבתי לקבלם כי גם הוא חייב היה להניחם ולא מן הראוי לקחת ממנו..".

בהמשך הספר ממשיך הרב יוסף יאקאב זצ"ל ומספר, "שכבתי בצריף, הייתי מלא בפצעים גדולים בכל גופי, לא יכולתי לצאת, אבל גם לא היה מקום לעבור כי אנשים שכבו דחוסים אחד בשני. הגעתי לאפיסת כוחות וכל היום מלמלתי דברי וידוי, הייתי בטוח שלא אסיים את יומי, נרדמתי ולפנות ערב הרגשתי שדורכים עליי, אך לפתע, קיבלתי קצת אומץ כששמעתי איזה קול שמתחיל לנגן את הפסוק "לכו נרננה להשם".. קמנו, התפללנו קבלת שבת וכוחותינו שבו לנו"..

הסיפורים בספרו לא נגמרים, והוא ניצול אחד שהיה, חווה, ראה וביקש שלא נשכח. הוא אמר לי פעם שאצלו יום השואה הוא כל בוקר כשהוא קורא משניות לזכר הוריו, אחיו, אחיותיו, אחייניו ואחייניותיו שניספו, "אני נזכר בהם בוקר בוקר", אמר.

הרב יוסף יאקאב נפטר בשיבה טובה, כאשר קול ניגון של תקווה ושמחה התנגן בביתו תמיד, והיה דמות להערצה ולמופת בקרב כל נכדיו וניניו עד יומו האחרון. אך סיפוריו ממשיכים וחשוב שיימשכו.

סיפורי גבורה אלו של בני עמנו, יהודים שמסרו נפש כדי לשמור על הגחלת היהודית בתוך גיא הצלמוות הנורא של אושוויץ, פחות נשמעים ביום השואה הממלכתי, והגיע העת להשמיע גם אותם, כי חשוב שהדורות הבאים יזכרו את מרד גטו וורשה, ושיזכרו לסייע לניצולי השואה במצבם הכלכלי הנורא, אבל חשוב לא פחות שידעו, ילמדו וישמעו כיצד הם, שם, אותם גיבורים, קדושים, טהורים, קדושי השואה הי"ד, נלחמו בכל הכוח כדי לשמור בעוז את המסורת היהודית, ועלינו להמשיך בדרכם.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר