"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים: אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר" (ויקרא י"ג פסוקים מ"ה - מ"ח)
בפרשיות השבוע - "תזריע" ו"מצורע", פורשת התורה בפנינו את הסוגים השונים ואת "דרכי הטיפול" בנגעים העלולים לבוא על האדם - בבגדיו, בביתו, וכן הצרעת שבגופו. אמנם, התורה לא כותבת בפירוש - מדוע באים הנגעים? אך חז"ל במקומות רבים, חושפים שהגורם העיקרי לצרעת, הוא חטא הלשון. כמו שמצינו בגמרא בערכין (דף ט"ו:)"אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".
בעיון נגלה, שגם בתורה עצמה נמצא הקשר בין "עונש הנגעים" ללשון הרע, בצורה מובהקת - במרים הנביאה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן - בְּמֹשֶׁה, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה - מְצֹרָעַת" (במדבר י"ב), הנה לנו דוגמה ל"חטא ועונשו" - לשון הרע והצרעת.
היינו יכולים לצפות שהרכילאי יענש במידה כנגד מידה - באיברי הדיבור כמו פיו ולשונו, ועלינו לעמוד על החיבור בין חטא הלשון - לעונש הצרעת וההיטהרות ממנה.
לאורך כל תהליך העונש וטהרת המצורע, הוא מקבל סימנים "המאותתים" לו על חטאיו, ועל הדרך שלו לתיקון. המצורע נדרש להביא "צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (פרק י"ד) ומבואר ברש"י: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פיטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב - מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו, כתולעת וכאזוב".
אולי העונש החמור מכל, הוא הוצאתו של המצורע מחוץ למחנה, והושבתו שם - בדד. והסיבה, מובאת ברש"י - מידה כנגד מידה: "בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו: מה נשתנה משאר טמאים - לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל".
אולי ניתן לומר, שדווקא משום שהאדם נוטה - שלא לייחס חשיבות למילים שהוא זורק לחלל האויר, כיון שהם לא מותירים שום רושם פיזי מהותי - נראה לעין, ונח לבטל אותם כ"פטפוט סתמי". אשר על כן, הוא נענש בעונש חמור שכזה, המורכב גם ממראה פיזי בולט ומכוער, המרמז לו שלמילים יש כח עצום ומשמעותי, והם מסוגלות לגרום נזק רב.
לא בכדי, "מנהיג" - בשפה העברית, מכונה "דַּבָּר" - מלשון "דיבּוּר", כמו שמצינו בסנהדרין (דף ח.): "דַּבָּר אחד לדור, ואין שני דַבָּרִין לדור" כלומר, בכח הדיבור אפשר להנהיג אומות, לשלוט עליהם, להכריע מלחמות, להרוג המוני אנשים או להציל אותם ממוות. כמאמר הכתוב: "מָוֶת וְחַיִּים - בְּיַד לָשׁוֹן (משלי י"ח)".
כמו כן, המצורע שזלזל בהשפעה ובכח של המילים, "לומד על בשרו", את משמעות הנזק המנטלי והנפשי שנגרם לאחרים - בעקבות דבריו. הוא גרם לאנשים לטעום את טעמה העצוב של הבדידות והפירוד, לכן נדרש גם הוא להתבודד - בעל כורחו, ולהרגיש ריחוק וניכור - מהו?
יתירה מכך, המוציא שם רע מכונה "דובר לחש", כי הכלי המרכזי שמעניק לו תחושת בטחון במעשיו, הוא העובדה שאין הוא נדרש להחשף בקלונו כמוציא שם רע, אלא הוא נהנה מהחיסיון וההגנה שמעניקה לו יכולת הדיבור בסתר ובשקט, ומכך שהוא יכול לבחור את הזמן, המקום והאזניים הנוחים לו - להעברת המסרים.
בדורנו, מאופיין בעל הלשון ב"תופעת הטוקבקים", כל כך הרבה רוע חוצפה ועזות פנים יוצאת מהאנשים "יושבי חושך וצלמות" הנהנים מהחיסיון וההגנה שמעניקה להם האנונימיות, וממקום המסתור שלהם הם זורעים את הארס שלהם, בלא שום צורך להחשף.
אפשר שמסיבה זו, בא עונש הצרעת על המוציא שם רע וחושף אותו לעיני כל - בקלונו. הוא נאלץ כעת - לצאת מן המסתור, ולהתגלות בפרהסיה בכיעורו, מעתה הוא נושא בגופו "אות קין" המעיד על אופיו הרע ועל מנהגו המגונה להטיל דופי בזולת.
ואולי, משום שהוא "חשף" בדבריו את המוּמים שהאנשים חפצים להסתיר, כנגד זה גם הפגם שלו - כהולך רכיל, נחשף לעיני כל - בצורה בולטת, על ידי הנגעים המכוערים.
שיעור נוסף - לבעל הלשון, נמצא בדיבורו של בעל הבית הנגוע - אל הכהן הבא לבחון את הנגע: "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (פרק י"ד). ופירש רש"י על פי המשנה במסכת נגעים (פרק י"ב): "כנגע נראה לי בבית - אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברוּר לומר: נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי".
ומבאר רבי אליהו מזרחי (הרא"ם):"אין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק - מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד - שלא יאמר אדם טומאה, אפילו על הדבר הברור לו- ודאי, אלא ספק, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ד.): "למד לשונך לומר - איני יודע".
הנה לנוחינוך נוסף להולך הרכיל, עד עתה דרכו הייתה להסיק מסקנות לא מבוססות ובלא ידיעה ודאית, ומיד להעבירם הלאה. וכאן, כחלק מתהליך "התיקון" הוא נדרש ללמוד שלא למהר ולהניח הנחות על בסיס "חצאי אמיתות", אלא להעמיד דברים על דיוקם, כלומר - על הספק.