אאא

קראתי את סיפורה המרטיט של דבורה נופר, אשר איבדה את ארנקה ברכבת הקלה וזה האחרון הושב לה תודות לערביה מוסלמית מכוסה ברעלה. מה יש לומר, כולי אפוף התרגשות. לא רק שלא רצחו אותה ברחוב צלאח א-דין ולא פגעו בה לרעה (אחר שנהג המונית הביא אותה היישר לתחנה וחיכה עד שתצא, שמא...), אלא אפילו השיבו לה את הארנק. 

מי אמר שאין ערבים טובים? לתפארת מדינת ישראל! הבחורה התרגשה כל-כך מהמחווה, עד שלא יכלה לכלוא את תחושותיה ואת התובנות המופלאות להן זכתה בעקבות אותו מקרה מרגש - "הפעם ראיתי אותם, את הדתייה המוסלמית, את הנהג, ואפילו את השוטר מתחנת שלם. המוסלמים. הם היו שם, גרמו לי לפגוש את עצמי בצמתים שערערו את כל מה שידעתי, חשבתי ואפילו הרגשתי". ולא נחה דעתה עד שדמעות התרגשות נקוו מעיניה בראותה את לוסי "המרגשת הזאת" מדליקה משואה לתפארת מדינת ישראל. "כמה טוב שבאת".

לי יש מספר תובנות שונות במקצת מאלו שערערו את יציבות דעתה של דבורה. ואוי לו לעם, אשר תכונות נפש בריאות כמו שנאה לאויב ורצון להכריע אותו מעורערות בקלות כה בלתי נסבלת. אם כך חושבת בחורה שומרת מצוות החיה בסביבה אולטרה-חרדית, כהגדרתה, אזי ללא ספק אנחנו זקוקים בדחיפות לפסיכולוג לאומי.

דבורה כנראה חשבה עד כה שכל הערבים הם גנבים ורוצחים, והנה – נפקחו עיניה! זה לא נכון! יש ערבים שלא רוצחים, וישנם אף כאלו שמקיימים מצות השבת אבדה. רבי חנינה בן-דוסא, מי יגלה עפר מעיניך? ראה גם ראה, יש לך ממשיכים.

האם באמת חשבת עד כה שכל הערבים גונבים ורוצחים? האם בגלל זה סברת שהם אויבים שלנו? ואם, למשל, נספר לך כי בבתי-הכלא, לשם דוגמא, יושבים 40,000 מחבלים "פלשתינאים", הרי מדובר באחוז אחד מכלל האוכלוסיה הערבית בארץ. כלומר, 99% מערביי ארץ-ישראל אינם מחבלים!

אולם דבורה ושאר המתחסדים, אשר "עיניהם נפקחות" בכל פעם שהם זוכים לשרות אדיב מרוקח ערבי בסופר-פארם אינם מבינים דבר אחד. הערבים בישראל אינם אויבינו משום שכולם רוצחים או גנבים. הערבים בישראל הם אויבינו משום שהם באים לגזול את ארצנו, לא את הארנק של הגברת כהן. משום שהם מאמינים שהארץ שייכת להם. משום שהם רוצים שביום העצמאות יונף דגל אש"ף ולא דגל ישראל, ואולי ברוב טובם הם יזמינו את דבורה נופר להדליק משואה. ולכך שואפים כל הערבים בישראל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

הם יכולים להמשיך להיות רוקחים ורופאים ונותני שרותים אחרים, הם יכולים להמשיך לעשות זאת באדיבות, הם יכולים גם להחזיר לנו ארנקים. כל זה אינו סותר במאומה את שאיפותיהם הלאומיות. שאיפות אלו באות לידי ביטוי בקלפי, כשבכפר ה"ידידותי" אבו-גוש קבלה מפלגת המחבלים המאוחדת כ-90% מהקולות. ועל-מנת שאותו אחוז זעיר של מחבלים יצליח לפעול, הוא זקוק לגיבוי האחורי של אותה אוכלוסיה. גם בזמן מלחמת העולם השניה, אילו מנינו את אחוז הגרמנים שהשתתפו בפועל בהשמדת היהודים, היינו מגלים כי מדובר באחוז זניח. אך אותו אחוז לא יכול היה לפעול בלא תמיכת הרוב ה"תמים", הרוב ש"חף מפשע".

מה שהבינה התורה בצוותה להשמיד את עמלק ואת שבעת עממי כנען, דבורה אינה מבינה. מה שהבינה התורה באומרה "צרור את המדיינים" לרבות תינוקות בני פחות משלוש – נשגב מהבנתם של השבויים בתרבות המערבית. [שימו לב – בנות מתחת לגיל 3 נלקחו בשבי, אך בנים – לא. ואם מספר הבנות היה 32,000, ניתן לשער שהבנים היוו מספר דומה (ראה במדבר ל"א, ל"ה). מזעזע, לא?].

מה שהבינו גויים נורמלים במלחמת העולם השניה, כאשר בעלות הברית הפציצו ללא רחמים את דרזדן וערים נוספות בגרמניה, בהם היו בעיקר נשים וילדים (הגברים יצאו למלחמה) והחריבו אותן עד היסוד – מסרבים היהודים להבין אחר יותר ממאה שנים של טרור ערבי ונהר של דם יהודי שנשפך. ישנו עונש קולקטיבי ביהדות, והוא מתחייב גם מהשכל הישר. זה אולי לא ערב לאוזניהם של יפי-הנפש, אך זו המציאות.

רחל כהן רוצה שנלמד מאברהם אבינו כיצד להתייחס לערבים. בזאת אני מסכים איתה. אלא שראוי ללמוד את היחס לא מהמדרש שמספר על כך שראה ערבים תמימים כשלא הייתה עימם מלחמה. ראוי יותר שנלמד מהפסוקים המדברים ביחס לישמעאל אחר שזה החל לצחק ולטעון לזכות על הארץ. "ותאמר [שרה] לאברהם גרש האמה הזאת ואת־בנה כי לא יירש בן־האמה הזאת עם־בני עם־ יצחק... וישכם אברהם בבקר ויקח־לחם וחמת מים ויתן אל־הגר שם על־שכמה ואת־הילד וישלחה" (בראשית כ"א י',י"ד).

באהבת ישראל

בנצי גופשטיין.

הדברים הם על דעת הכותב בלבד ואינם מייצגים את המערכת.