אאא

שבוע שעבר הוצג כי יש הסוברים שחוב בגין נזק או דמי שכירות (בשונה מחוב מחמת הלוואה) ניתן לפנות לרשות האכיפה ולהפעיל מנגנוני גביה כנגד נכסי החייב, פעילות זו כרוכה בעלויות שונות.

לאור זאת יש לדון, האם ניתן להשית על החייב את עלויות הגביה ולהוסיף את דמי הגביה לקרן החוב.

באופן עקרוני יש להבחין בין עלויות הגביה השונות. דיון בבית הדין על מהות החוב או על עצם קיומו, הוא אומנם חלק מהליך הגביה, שהרי ללא פסיקת בית הדין לא ניתן לחייב את הנתבע, אך לא את כלל הוצאות הדיון ניתן להגדיר כעלויות גביה.

תוס' (מסכת סנהדרין לא:) וכן הרא"ש (סנהדרין פ"ג סי' מ') מוכיחים מסוגיית הגמרא (סנהדרין לא:) כי את הוצאות הנסיעה כדי להגיע לדיון בבית הדין, לא ניתן להשית על הנתבע או על הצד שהפסיד בדין. דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' יד סעי' ה).

סברת הפטור נובעת מכך שהוצאות הנסיעה הם אינם נזק ישיר שהמפסיד בדין גרם לצד הזוכה, אלא הוצאות אלו מוגדרות כגרמא (נזק עקיף) וממילא לא ניתן לחייב בהם את המפסיד.

לעומת זאת הוצאות דיון בגין בירור מהות החוב או בדיקות שונות הקשורות בבירור המחלוקת שבין הצדדים, יש על התובע והנתבע לשלם (שו"ת הריב"ש סי' קעה ע"פ דברי הגמ' ב"ב קסז: )

הסדרי דין אלו נוהגים ביחס לצדדים אשר נאותו להציג לבית הדין את סוגיית המחלוקת שביניהם, אבל במצבים אשר הנתבע מסרב להגיע לבית הדין, אזי הוא נושא בכל העלויות וההוצאות הנלוות שנדרשות בכדי לזמן ולהביא אותו לבית הדין.

הרא"ש(ב"ק פ"י סי' ו) לומד מתוך סוגית הגמרא (ב"ק קיב: ) שהוצאות הבאת נתבע סרבן לבית הדין, חלות על הנתבע, משום שהגמרא אומרת שהוצאות כתיבת שטר הנידוי לסרבן, חלות על הסרבן. מתוך דברי הגמרא הסיק הרא"ש שכל הוצאה נוספת הכרוכה בהבאת הסרבן לדיון גם כן חלה על הסרבן.

הרשב"א (שו"ת א' תתקמ') חולק על הרא"ש וסובר שרק דמי כתיבת שטר הנידוי מושתים על הנתבע הסרבן, משום שמהות חיוב התשלום הוא מעין קנס על סירוב הנתבע להישמע לבית הדין, אבל הוצאות אחרות אין הנתבע חייב בהן.
לאור הדברים יש לדון מה מעמדו של סרבן תשלומים, אשר אינו עומד בתנאי התשלום של בית הדין, והאם דינו שווה לנתבע המסרב להתייצב בבית הדין.

הגמרא (כתובות פח. ) מביאה מחלוקת אמוראים, האם ניתן לגבות מנכסי החייב שלא בפניו או בעת שהוא אינו נמצא בארץ, כגון במקרה שהחייב מתגורר בחו"ל והנושה מבקש להיפרע מנכס של החייב בארץ.

שיטת רב נחמן שניתן לגבות מנכסי החייב אף שלא בפניו. סברת רב נחמן מבוססת על החשש שמא לווים ינצלו את הדין ובעקבות כך הם ייטלו הלוואות ויעברו להתגורר במקום מרוחק, אשר ימנע מהנושה להיפרע מנכסיהם מפני שהם אינם נמצאים במקום הנכס.

הרא"ש (כתובות פ"י סי' כז' ) הביא את דברי הרי"ף שאם ניתן להעביר ללווה התראת גביה ומימוש נכסים בטווח זמן של שלושים יום, אזי יש לפעול בכדי להעביר לו את המידע על כוונת הגביה.

הרא"ש הוסיף כי עלויות איתור הלווה ושליחת השליח יתווספו לקרן החוב של הלווה. לכן בעת פירעון החוב או מימוש נכסי החייב, יתאפשר למלווה לגבות גם את עלויות שליחת השליח.

הבית יוסף (חו"מ סי' יד' ) מביא את שיטת הריב"ש (שחולק על שיטת הרא"ש) שסובר הוצאות הגביה השונות חלות על הנושה.

תשובת הריב"ש התייחסה לעלויות של שטר אדרכתא ושטר אחלטתא – צו לגילוי נכסי החייב וצו לעיקול הנכסים שנמצאו. מדברי הריב"ש עולה כי עלויות הליכי הגביה השונים חלות על הנושה.

שיטת הרא"ש, המטילה את עלויות הגביה על כתפי החייב נפסקה בשו"ע (חו"מ סי' קו סעי' א), אלא שכתב המהרש"ל (ב"ק פ"י סי' יד') כי גם לשיטת הרא"ש החייב אינו נושא בכל הוצאות הגביה.

מפני שיש להבחין בין פעולות הנעשות לטובת החייב, לבין הליכים שהופעלו לטובת הנושה. שליחת שליח ללווה בכדי להודיע לו על הכוונה לגבות מנכסיו (ששאלה זו נידונה בדברי הרא"ש) היא פעולה הנעשית לטובת החייב.

יידוע החייב בכוונת הגביה יכולה לגרור פירעון במזומן או מכירה לסוחר המרבה במחיר וכדו' וממילא יש להשית על החייב את הוצאות שליחת השליח והטיפול בהודעת הגביה.

אבל פעולות אחרות אשר נעשות לטובת הנושה, ניתן לומר כי הנושה צריך לשאת בעלויות שלהם וממילא לא ברור שאכן קיימת מחלוקת עקרונית בין הריב"ש (המובא בבית יוסף) לבין הרא"ש.

לאור הדברים עולה כי עלויות מכירת נכס במכרז פומבי, כפי שפעמים נהוג במכירת נכסי חייבים וכדו' הם הוצאות שהחייב צריך לשאת בהם, אך עלויות של הנעת הליכים אחרים ייתכן שהנושה יצטרך לשאת בהן.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com