אאא

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (פרק כ"ו פסוקים ג - ד). פרשת "בחוקותי" פותחת ב"חזון השלום והשפע", ומציעה בפני העם היהודי את האלטרנטיבה הנוחה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", אזי, יבואו עליכם כל הברכות, הכוללות - בין השאר: "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

מלשון הכתוב משמע, שעל מנת שיתגשם החזון, לא נדרש אלא - ללכת בחוקי ה', לשמור ולעשות את מצוותיו. אך רש"י - בעקבות המדרש, "מעלה את הָרַף" ומפרש, שיש פה אלמנט של טורח:"אם בחוקותי תלכו - יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר: ואת מצוותי תשמרו - הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים - אם בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה" כלומר, לא די בעשייה טכנית וביצוע נכון, אלא שעל מנת לעמוד ביעדים שמציבה התורה, וכתנאי לברכות, עלינו "להפשיל שרוולים" ולעמול בתורה.

הדרישה ל"עמל התורה" איננה רק בדברי רש"י, אלא עולה פעמים רבות מדברי חז"ל - בעבודת ה' בכלל, ובלימוד התורה בפרט.די לנו אם נצטט מקצתם: "אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן"(מגילה ו:). "אין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שממית עצמו עליה"(ברכות ס"ג:).ובמשנה באבות (פרק ו):"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל".

בנוסף לכך, מצאנו ביטוי חריף: "לפום צערא - אגרא" (אבות ה). כלומר, השכר נגזר מ"רמת הקושי" שחווה היהודי בעבודת האלוקים. ובמיוחד לאור פרשנותו של הרמב"ם: "לפי מה שתצטער בתורה - יהיה שכרך. ואמרו: שלא יתקיים מן החכמה, אלא מה שתלמד בטורח עמל, אבל קריאת התענוג והמנוחה - אין קיום לה, ולא תועלת בה!"

מצד שני, אנו מוצאים בתורה ובדברי חז"ל ביטויים הפוכים, לכאורה. בפרשת "כי תבוא" - בפירוט הקללות, מטיחה התורה:"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָבמֵרֹב כֹּל".(דברים כ"ב) וכן בנוסח ברכת "אהבת עולם" - בתפילת ערבית: "וְנִשְֹמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ, לְעוֹלָם וָעֶד". משמע, לא זו בלבד שהתורה אינה דורשת סבל וטורח, אלא אף דורשת - שנהיה שמחים ומאושרים בעבודת ה'.

במיוחד בא הדבר לידי ביטוי, בדברי "המגיד מדובנה" בספרו "משלי יעקב" המפרש את הפסוק בפרשת "נצבים": "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל), בדרך משל: סוחר עשיר הפליג באניה למדינה רחוקה - לרגל עסקיו. כאשר האניה עגנה בנמל, ירד ממנה העשיר ומיהר אל בית המלון - כדי לנוח. בדרכו, הוא סיכם עם אחד הסַּבָּלִים שיביא אליו את הסחורה שלו - שנמצאת בבטן האניה, אל חדרו במלון. הסוחר הגיע למלון, נח בחדרו והמתין לסַבָּל, אך חולפות שעות ארוכות, והלה בושש מלבוא. אחרי זמן רב, שמע הסוחר נקישות על דלת חדרו, הוא פתח ולעיניו נגלה השליח כשהוא מתנשף ומזיע מרוב מאמץ, שאל אותו הסוחר בבהלה: "איפה הסחורה שלי?" ענה השליח: "השארתי אותה בלוֹבִּי המלון..." רק יצאו המילים האחרונות מפיו, והתמלא העשיר חרדה, הוא זעק כלפיו: "החלפת את החבילה שלי - בחבילה אחרת!" והסבל תמה: "מנין לך שהחלפתי? הלא עדיין לא ראית מה הבאתי". השיב לו הסוחר: "אין לי מהצורך ללכת ולראות, כי הלא עיני רואות בך הזוהמא הגדולה וזיעת אפיך, הלא אגודתי (חבילתי) -אגודה קטנה וקלה, אין בה במה להזיע".

העשיר מסביר: אמנם הסחורה שלי יקרה מאוד, אבל באותה מידה היא גם קלה - שהרי אני סוחר ביהלומים ואבני חן. וממילא, אינני זקוק לראות בעיניי את הסחורה כדי לדעת - שהחלפת, די לי בכך שאני מסתכל ורואה עליך סימני עייפות ויגיעה - ממאמץ הנשיאה. אם אתה עייף, אם אתה יגע, אם אתה מתנשף - זהו סימן מובהק שלא הבאת את היהלומים שלי, אלא חבילה כבדה של אדם זר, ואני חושש מאוד לגורל האבנים שלי...

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הנמשל, לאותם אנשים המתאמצים ומתעייפים בקיום התורה והמצוות, ועליהם אומר הנביא: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב - כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מ"ג). על פי פירושו: "ולא אותי קראת יעקב - יען כי יגעת בי ישראל, הלא בעבודה שלי נאמר: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד", ומה זה יגעת? מדוע אתה עייף ויגע כל כך?" מי שחש "קושי" בעבודת ה', הרי סימן מובהק שהוא לא נושא את ה"חבילה הנכונה", הוא כנראה החליף אותה ב"חבילה אחרת". כי עבודת האלוקים - אינה כבדה, ולא דורשת מאמץ.

מפרשנות זו - משמע, שעבודת ה' הכוללת את לימוד התורה ושמירת המצוות - אין בה עמל וטורח, אלא "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג), וחובה עלינו לעבוד את ה' בשמחה ו"בקלות", ומי ש"יגע" - טעות בידו. אם כן, כיצד זה פירש רש"י שלא נוכל לזכות בשפע, לולא נקיים את התנאי - שתהיו עמלים בתורה?

את השילוב בין הדברים, נוכל למצוא בדברי ה"אור החיים" בפירושו על הפסוק בפרשת "בלק"  לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל(במדבר כ"ג): "שהצדיקים, הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה - אינם מרגישים שיש להם עמל! אלא אדרבה, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים - לרוב חשקם בתורה".

הנה לנו הפתרון: יש חיוב לעמול ולטרוח ולהתאמץ בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, ואכן "לפום צערא - אגרא". ומכל מקום, כל זה נכון לגופו של האדם, אך רוחו ולבו - יתרוממו, ולא ירגיש בטורח הגוף אלא "כאדם המרוויח, וכאדם המשתעשע בשעשועים", מי שמכיר בחשיבות ובערך העליון של המצוות ומגשים את חלומו וייעודו בקיומן - אינו מרגיש ואינו סובל מהמאמץ הכרוך בכך.