תורת האִיזּוּנִים

הרעיון הנזירי בישראל, אין מטרתו לתקן טעויות שנעשו, אין מטרתו "לכבות שְׂרֵפוֹת", אלא לחשוש ולעמוד על המשמר מפני טעויות שעלולות לקרות - בעתיד, ולתקן את הפרצות (יהדות)

הרב עמיהוד סלומון | כיכר השבת |
(צילום: shutterstock)

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו פסוקים א - ב). בפרשת "נשא" אנו נחשפים אל "הנזיר", ומתוכה עולה, שאין מצוה על היהודי - להתנזר. אדרבה, אפילו מי שבחר מיוזמתו - להיות "נזיר", התורה וחז"ל מפגינים כלפיו יחס אַמְבִּיוָלֶנְטִי (דוּ-עֶרְכִּי). מצד אחד הוא זוכה לשבחים, אך מצד שני הוא סופג ביקורת.כמו שמצינו בתענית (דף י"א.):"תניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. רבי אלעזר אומר: נקרא - קדוש, שנאמר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו".

על מנת לבאר, במה גדול כוחו של הנזיר? נצטט את דברי הגמרא במסכת נדרים (דף ט:):"תניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר להשם".

עלינו להבין, במה היה שונה הנזיר הזה משאר הנזירים - פרט ליופיו המיוחד? מדוע שמעון הצדיק הסכים לאכול רק מהאשם שלו?

נראה, שבדרך כלל מרגיש האדם צורך להתנזר בתור "חזרה תשובה" ותיקון - ככפרה על חטא שעשה. ומה שייחד את "הנזיר יפה העיניים מן הדרום", שהוא הבין את המשמעות העמוקה של הנזירות. הרעיון הנזירי בישראל, אין מטרתו לתקן טעויות שנעשו, אין מטרתו "לכבות שְׂרֵפוֹת", אלא לחשוש ולעמוד על המשמר מפני טעויות שעלולות לקרות - בעתיד, ולתקן את הפרצות עוד קודם שתבוא הרוח. הנזיר מן הדרום זיהה את הפרצה הראשונה, את הרהור הגאווה הדק הראשון שעלה במוחו, וכבר קפץ והזיר את עצמו לחלוטין, על מנת שהסטייה הזו לא תתרחב ותכשיל אותו בעתיד, ובכך הוא הקדים רפואה למכה. הוא עסק ב"עֲתִידָנוּת" - תכנון העתיד, והעניק לעצמו "טיפול מונע".

על פי זה ניתן להסביר אתדברי הגמרא בסוטה (דף ב.): "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין". אולי יש כאן רמז לכך שהנזיר הוא בבחינת "רואה", על משקל: "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב.), הנזיר מבין שקלקול הסוטה לא נולד ביום אחד, אלא התפתח משורש קטן - הסטייה הראשונה - הויתור הראשון והקטן שהסוטה ויתרה לעצמה, הוא שגרר אחריו ויתורים רבים והוביל אותה אל הדיוטה התחתונה.

כמו שפירש הספורנו בפרשתנו: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (פרק ה) - תשטה מדרכי צניעות". כלומר, ה"סוטה" מקבלת את שמה, על שם הסטייה הקלה והראשונה שלה, שגררה בעקבותיה את מעשיה החמורים.

אחר כל הדברים האלה - עלינו להבין, מדוע אנו מוצאים גם יחס של ניכור למעשיו של הנזיר? בתום ימי נזרו הוא נדרש להביא קרבן "חטאת" - הבא על דרך הכלל, בעקבות מעשה - שאינו כשורה! על מה ולמה?!

ה"שפתי כהן" כתב בפרשתנו: "כי הקב"ה אינו רוצה מן האדם - שיענה גופו, שלא ציונו בכל התורה אלא יום אחד בשנה, שהוא יום כיפור - שנענה גופנו לטובתנו לכפר עוונותינו, וציוה שנאכל ונשתה קודם - כל זה מרוב רחמנותו".

רמ"א (רבי משה איסרליש) בספרו "תורת העולה" (חלק ג פרק ע"א) מעניק לנזירות מימד נוסף, על פי מה שכתב רמב"ם ב"שמונה פרקים" (פרק ד): "כי רפואת הנפש הוא כרפואת הגוף, וכמו שרופא הגוף צריך להכיר בעניין החולי ולרפאתו בדבר הפכי לחוליו, עד שיעמוד על שיווי מזגות גופו לבריאותו, כן הוא העניין בעצמו בעניין חולי הנפשות, שצריך החכם להדריכו או האדם עצמו להדריך את עצמו בהפך מידותיו הרעות, עד שיעמידנו על המיצוע במידות שהוא הטוב בכל דבר. וזהו עניין הנזיר, כי אם יפליא לנדור מטעם שראה שנטה אל תאוות העולם, צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה, הנה אין לך הרחקה גדולה מזה שהיה מרחיק עצמו - לקצה השני, עד שהיה מרגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המיצוע".

רוצה לומר, "תורת הנזיר" היא "תורת האִיזּוּנִים": חיי הפרישות אינם חיים אידיאליים, ומטרתה של הנזירות היא לנהוג - בתקופה קצרה, בצורה קיצונית - שאינה מתאימה לחיי היומיום, על מנת שבשעה שישוב הנזיר לחיי המעשה, הוא ימצא את עצמו מאוזן ומיושב - מבחינה רוחנית.

לדברינו, "מוסד הנזירות" משמש כ"מוסד גמילה": אין המטרה ש"הנגמל" ישהה שם כל חייו, אלא לתקופה מסויימת - שתקנה לו את הכלים על מנת להתמודד עם "החיים האמיתיים" שמצפים לו בחוץ. וכן כתב ה"משך חכמה" על הנזיר:"כי אינו מכוונת הבורא שלא ייהנו מהעולם, רק זה בגדר רפואה".

את הרעיון הזה, מבטא רש"ר הירש בדבריו: "הנזיר פרש ממגע ומשא חברתי והתנזר מן היין המשמח את הלב, בכך שאף להשיג את קירבת ה' על ידי עבודה פנימית של התעדנות רוחנית ומוסרית. אולם שאיפה זו, המופנית בעיקר כלפי פנים, לא ביטאה מצב של קבע, וכל עצמה לא באה אלא לחנך. אם הייתה זו נזירות כהלכה, היא הביאה רק לידי "פרישה זמנית" מן השותפות של חיי החברה. לשעה הוא פרש מן החברה, כדי להתמסר אחר כך במשנה כח למילוי התפקידים המותווים לו מידי ה'. החזרה לשותפות של חיי החברה איננה רשות בלבד - אלא זו מצוה, מצוה לשמוח וליהנות לפני ה', וגדולים החיים האלה יותר מן הנזירות המגלה את כוחה המוסרי רק בהתבודדות ובפרישות, ואין ערך לזו, אלא אם כן היא מביאה לאלה".

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר