אאא

לילה ירושלמי קריר, סמוך למתחם הספורט המפואר והחדיש "ארנה". האלפים צובאים על הקופות והאווירה המחשמלת זורמת לכולם בוורידים. אנשים, נשים וטף, גדולים וקטנים, עמך ישראל מכל החוגים והעדות ממתינים בקוצר רוח לפרוץ לאולם הכדורסל.

לא, הערב מכבי תל אביב לא משחקת בארנה. הערב - זהו יעקב שוואקי, הכוכב החסידי הבלתי מעורער עולה על הבמה ומעיף את ההמונים.

ברגשות מעורבים משהו, אני נכנס פנימה אל הקודש. אווירה של קלות ראש, פסטיבל ססגוני של חרדים, סרוגים, חילוניים ומסורתיים מתערבבים זה בזה בחדוות חיים עולצת. השטיח האדום של הוליווד היה מתקנא במצעד באופנתי הזה.

מכאן לשם, עשרות בחורי ישיבות שסגרו הערב את הגמרא נראים נוהרים אל המופע בהתלהבות נעורים. חלקם בגילאי ישיבה קטנה. מה שמכונה "הנוער", שלא נושר משום מקום. בחורי ישיבות נורמטיביים שהגיעו כדי לצפות באליל בפעולה זועק לשמיים את המילים "רבי נהוראי אומר, זונח אני כל האומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה".

קשה להמלט מהמחשבה שמתגנבת לראש, האם אני (שנמצא במקום - במסגרת עבודת סיקור עיתונאית) הייתי שולח לשם את ילדיי? אחרי מחשבה קצרה, התשובה החד משמעית היא - לא.

בחור חרדי צעיר לימים ועדיין "טרי" שאת רוב ימיו מבלה בבית המדרש, הוא בית היין, יינה של תורה, שאת יומו הוא מעביר מול הסטנדר ושואף מלוא חופניים של ישיבישקייט - יגיע לשם, יעשה טבילת אש, ויצא מהמקום אדם שונה לגמרי. אדם שנחשף למושגים שזרים לו, לבמה מלוטשת, ופירוטכניקה מרהיבה, לסגידה חסרת מעצורים, ובעיקר לחוסר צניעות משווע.

לא, אין בי כל כוונה להטיף מוסר לאיש, ואני משתדל לקשוט את עצמי תחילה וכלל לא לקשוט אחרים, אבל במסגרת סיקור המופע, ובתוך עמינו אנו יושבים, ישנם דברים שפשוט צריכים להיאמר. לא על ידי מחנכים חמורי סבר עם זקן עבות ומשקפיים, אלא על ידי צעירים שחיים את הדור.

מחוץ לאולם התרחש פסטיבל שמותיר טעם רע בפי כל בעל לב ליהדות. עם כל הרצון, קשה ללמד זכות על מצב בו נשים וגברים - המשתייכים למגזר החרדי ללא שום ספק, מתערבבים אחד בשני בחוסר צניעות בולט.

שוואקי, שהפציע בתחילת דרכו כאברך ירא שמיים ששר שירי קודש ומרקיד בני ישיבות בחתונות כשרות למהדרין. הערב התחושה הייתה חמוצה. שוואקי הצליח למלא את ארנה, משום ששוואקי היום הוא כוכב ענק - ולא בכדי. אבל החמיצות, לא מרפה.

האווירה מתירנית, הערבוביה שלא עולה בקנה אחד עם כל הערכים אותם אנו מנסים להנחיל לילדינו, חוסר הצניעות המופגן ואוטוסטרדת האופנה ומצעד הצעקות האחרונות, כולם מותירים בי סימני שאלה, על המצב שלנו בכללותו, ועל האיש שבגללו התכנסו כולם. לא פשוט לקחת על עצמך אחריות גדולה כזאת. צריך כתפיים רחבות מאוד כדי להכריז כי הכול נעשה לשם שמים, ובמטרה טהורה "לשמח את עם ישראל".

נמשיך בתיאור המופע: בחורי ישיבות אמריקאים שנשלחו לארץ בעצת הוריהם ושכחו את הריטלין בבית, ומנגד, בחורי ישיבות ישראלים 'משלנו', שסגרו הערב את הגמרא והתפלחו למשגיח רגע אחרי ש'סיידער מוסער' נגמר. חסידים ואנשי מעשה, המה ונשותיהם ובניהם. סרוגים מגבעת שמואל לצד נערי גבעות מתפוח ואיתמר. כולם הגיעו לסגוד לכהן הגדול של המוסיקה היהודית.

ושוב, בלי שאני רוצה, אני חוזר לאווירה שלפני המופע. מנסה לשרטט במילים עדינות את האווירה, שגרמה לי אי נוחות קלה עד בינונית. אחרי הכול, לשיר בהשתוקקות רוחנית גדולה "רחם על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך" זה חשוב, ומחזק, ומרגש. אבל נדמה שבחוץ מתרחשים דברים שלא יגרמו לקדוש ברוך הוא נחת רוח.

נשוב לשוואקי ברשותכם.

האיש במיטבו. הוא עולה לבמה עם שק קלישאות כבד על גבו. שק הקלישאות נפתח - לכל כיס ולכל דורש. הקהל בולע את דבריו בשקיקה. המילים "אחדות" ו"עם ישראל ביחד" חוזרות על עצמן שוב ושוב. הכל כשר ולשם שמיים, כש"עם ישראל לא מפח"ד ו"איני מלמד את בני אלא תורה".

הוא מבקש מכולם להרים את הידיים גבוה, והקהל, כמו חייל ממושמע, נכנס לאורות. מקהלת דרדקים חמודים מתייצבת מאחורה כדי להשלים את האווירה השמאלצית. קולו של שוואקי חותך את האוויר. תנועותיו חדות. מבטו נחוש. החליפה יושבת פיקס.

כאשר הוא מבקש מהקהל לשיר יחד איתו, יש לציין כי החלק הנשי משתף פעולה הרבה יותר מאשר החלק הגברי. לשמח את עם ישראל אמרנו, לא? אז עם ישראל שמח ועוד איך.

ואיך אפשר בלי דודו אהרון, שעולה לבמה חבוש בכיפה ועטוי זקן, והשניים פוצחים בדואט הכי שחוק בגלקסיה - "והיא שעמדה". אהרון הלז, זנח הערב את הרפרטואר הקבוע שלו לטובת שירי קודש ותשוקה לבורא עולם, ועל כך מגיע לו לייק. הקהל שר בעל פה את שיריו של הכוכב הים תיכוני הנ"ל, ואני מרגיש מחוץ לתמונה. עם כל הכבוד לדודו ויש כבוד, זמר ענק שממלא את היכל נוקיה מבלי להניד עפעף, אני גדלתי על מ.ב.ד.

אחר כך מגיע השיר המרענן "עשרה בני אדם" למרות שבקהל יש קצת יותר מעשרה בני אדם, אבל כנראה שבאותו הערב אף אחד מהם לא קורא ולא שונה.

מועצת השירה היהודית וישי לפידות עם האנרגיות שאף פעם לא נגמרות, ועוד כמה להיטי ענק מהאלבום האחרון "קולות" ומסיימים עם השיר לחיילים כשברקע תמונות של... חיילים.

ככל שההופעה נמשכת, אני מטפח תקווה ששוואקי יבצע כמה מהלהיטים הישנים והטובים ממה שמכונה המוסיקה החסידית, לה הוא חב את הקריירה הענפה שלו, אבל לצערי התקווה התפוגגה. המוסיקה החסידית הוכרזה כנעדרת בערב הזה. מלבד ההמנון הנצחי "רחם", לא היה לה ייצוג הולם מספיק בהופעה.

שוואקי כבר לא שם, אבל הוא במיטבו. ביצוע מדהים לשיר "זה הקטן גדול יהיה". מחרוזת מזרחית. "ליבי במזרח", "ראו בנים" ועוד ועוד.

אני מביט על האולם הענק ורואה שהוא מלא, ומבין שוב, שמדובר בסופרסטאר הגדול ביותר שידעה המוסיקה היהודית לדורותיה. עתידו עוד לפניו, על זה אין חולק.

אני דווקא מתגעגע לעבר.