אאא

שבוע שעבר הוצגה השאלה ההלכתית שבפרסום שמות חשודים בפלילים. מצד אחד איסור לשון הרע אינו מאפשר עיסוק או פרסום שמות אנשים אשר סרו מן הדרך.

מאידך מצינו בדיני לשון הרע כי פעמים ניתן ואף חובה לספר לשון הרע. במצבים מיוחדים ובהתקיימם של מספר תנאים ספציפיים (שבעת תנאי ההיתר המובאים בחפץ חיים הלכ' לשון הרע כלל י' ) העיסוק בזולת ובשלילי בו יוגדר כלשון הרע לתועלת והוא יהיה מותר.

לאור זאת פעמים שיהיה די בפרסום פרשיית המרמה או דבר העוול בכדי להזהיר את הציבור (או את היחיד) וממילא כבר לא יהיה צורך להפיץ את שם הסורר ברבים. רבינו יונה (שערי תשובה סי' רכא) כותב כי במצבים מסוימים יש להתיר לספר לשון הרע לשם תועלת, כגון במקרים בהם סיפור דברי הגנאי יכולים להציל מגזילה או עושק וכדו'.

אלא שלהגדרת התועלת ישנם כללים מדויקים (שבעת תנאי ההיתר המובאים בחפץ חיים כלל י') ולא בכל מצב שיוגדר כסיפור לשון הרע לתועלת יהיה מותר להפיץ דברי גנאי על הזולת. הרא"ש (שו"ת כלל ז' סי' ז) דן במקרה של תובע אשר ביקש מבית הדין לפרסם לציבור בקשה לבוא ולהעיד בבית דין שהנתבע הוא איש אשר חשוד על שבועת שקר.

בקשת התובע נבעה מתוך ההבנה, כי רק על ידי עדות מהימנה שהנתבע איננו איש הגון שהולך בדרך התורה, יהיה ניתן לזכות בדין וממילא פרסום דבר התנהגותו הקלוקלת יהיה מוגדר כהפצת לשון הרע לתועלת. הרא"ש פסק כי חל איסור גמור להפיץ את דבר הגנאי ברבים ואין בית הדין יכול לתת את ידו בפרסום או בהודעת החרמה של מי שאינו מעוניין להעיד כנגד הנתבע הסורר.

מתוך דברי הרא"ש עולה כי לא בכל מצב ניתן להפיץ דברי גנאי על הזולת ולא כל הצלת ממון תוגדר כצורך או תועלת שיש בה היתר לספר לשון הרע. הראנ"ח (שו"ת חלק א' סי' קיא) כותב כי דברי הרא"ש מתייחסים למקרה בו התובע אינו יודע באופן וודאי כי יש עדים אשר יכולים להעיד על התנהגותו הנלוזה ועל יכולתו של הנתבע להישבע לשקר.

אבל במקרה שלתובע קיימת אינדיקציה או ידיעה מסוימת כי אכן יש אנשים אשר יכולים להעיד או שיודעים בוודאות שהנתבע איננו איש הגון, אזי יהיה ניתן להפיץ ברבים בקשה לבוא ולהעיד בבית הדין כנגד הנתבע. אלא שגם היתר לשון הרע לתועלת הוא הצעד האחרון שיש לבצע. איסור לשון הרע הוא חמור והנזקים שעלולים להיגרם לזולת הם קשים.

על כן יש לבדוק האם ניתן להגיע לתוצאת התועלת בדרכים אחרות שיש בהם פחות פגיעה ויותר שמירה על כבודו של הסורר וזאת למרות הידיעה שהוא סרח וביצע מעשים קלוקלים. דין זה נלמד ממעשה יהושע ועכן. הגמרא (סנהדרין יא. ) מספרת כי לאחר חטאו של עכן אשר מעל בחרם ולקח מהשלל שבני ישראל לקחו במלחמה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הקב"ה אומר ליהושע כי מאן דהו חטא ומעל בחרם. יהושע מבקש מהקב"ה שיגלה לו את זהות החוטא, אך הקב"ה משיב ליהושע כי אין לומר לשון הרע ולא ניתן לחשוף את זהות המועל, משום שקיימת דרך חלופית לבירור העניין באמצעות הטלת גורל. מתוך דברי הגמרא הסיק החפץ חיים (באר מים חיים הלכות לשון הרע כלל י' סע"ק יא' ) כי היתר אמירת לשון הרע לתועלת הוא אינו היתר גורף אשר מתיר בכל מצב את איסור אמירת דברי גנאי על הזולת.

משום שהיתר לשון הרע לתועלת הוא המוצא האחרון ויש להשתמש בו במצבי חוסר ברירה, אך בהתקיים חלופות אחרות אזי חובה להציל את הנפגע או למנוע נזקים נוספים באמצעות פעולות שאינן מביאות לעיסוק בדברי גנות על הזולת. לאור זאת יש לדון לפני אמירת דברי גנאי או הפצת לשון הרע האם פעולת הפרסום (או האמירה ליחיד) היא אכן המוצא היחיד וההגנה האחרונה בפני עוולות נוספות או נזקים ציבוריים אחרים.

עוד יש לציין כי הפעולה הראשונה שחובה לנקוט בה היא הוכחת החוטא בדרך נעימה המתיישבת על ליבו, כך פסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ח ) משום שייתכן כי דברי התוכחה יאירו מחדש את דרכו של המעוול והוא ישנה את מנהגיו הרעים. אומנם בלית ברירה ובהתברר כי הסורר אינו בר קבלת דברי תוכחה, אזי יש להמשיך ולפעול אף באמצעות הפצת דבר מעשיו לכלל הציבור (או למי שנפגע או עלול להיפגע) וזאת בהתאם לחיפוש מקדים אחר חלופות אחרות שאין בהם פגיעה בסורר ובהתקיים שבעת התנאים המובאים בחפץ חיים כלל י' (בעז"ה יפורטו בשבועות הקרובים).

לתגובות: stern1416@gmail.com. הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.