והנה ידועים דברי רש"י בריש פרשת בהעלותך, וז"ל: "בהעלתך - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו - אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות", עכ"ל. והרמב"ן שואל על דבריו מדוע ניחם הקב"ה את אהרן דוקא בהדלקת הנרות והרי יש מצוות רבות בעבודת בית המקדש שאינן אלא בו, וז"ל: "ולא נתברר לי למה נִחֲמוֹ בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י): 'ישימו קטורה באפך', ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלקינו? [ועוד, מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים! ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטווה עליה!]".
ומביא הרמב"ן את לשון המדרש שהמעלה המיוחדת שבהטבת המנורה היא משום שהיא מצווה שתמשך לדורות על ידי הדלקת הנרות של בחג החנוכה. וז"ל: "אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל", עכ"ל הרמב"ן.
במה נתנחם אהרן הכהן בהדלקת המנורה
אך עדיין לא מובן במה נתנחם כל כך אהרן בכך שיש חג חנוכה הקרוי על שם חנוכת המזבח שהיה בימי ניצחון המלחמה של החשמונאים? מה הנחמה שיש בהדלקת הנרות, הרי אהרון הכהן חלשה דעתו דווקא ממעשה הקרבנות שהתנדבו הנשיאים? מה ראה הקב"ה להעניק לאהרון את מצווה זו שיהיה מדליק ומטיב את הנרות? מה ראוי לנו ללמוד מחלישות הדעת של אהרון ומדאגתו?
עבודת הקדמונים - סלילת הדרך בעבודת השי"ת לדורות הבאים
הנה ידוע כי עבודתם של האבות הקדושים בכל מעשיהם הייתה להנחיל ירושה רוחנית ולסלול את הדרך עבור הדורות שיבואו לאחריהם עד אחריתו וסופו של הזמן. בפעולות הכבירות שפעלו אבותינו הקדושים, הרי הם נטעו בנפש האומה את האוצרות הרוחניים בעזרתם יצליחו הבנים בדורות שאחריהם להגיע להשׂגות אלוקיות ולהכיל את ידיעת הבורא ית"ש.
יסוד זה מבואר באריכות בפרושי הקדמונים לניסיונות שבהם עמד אברהם אבינו, ובפירושם לשאר סיפורי האבות בחומש בראשית. בפירוש הרמב"ן מצינו במספר מקומות יסוד עיקרי זה, כי מעשי האבות הם סימן לבנים.
בתחילת פרשת "לך לך" נאמר [יב' י']: וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.
כתב הרמב"ן בפירושו שם [ד"ה ויהי רעב בארץ] הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים.
והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (ח ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ. עכ"ל.
הנה מלשון המדרש נמצא שתכלית כל הניסיונות וכל המאורעות בהם נתקל אברהם אבינו, היה כדי "לכבוש את הדרך" לדורות הבאים. ידעו האבות הקדושים כי הם מייסדים את ה"כלל ישראל" שעתיד לקבל תורה ולשמש כנזר הבריאה עד סוף כל הדורות, אי לכך, כל הפעולות שפעלו, הרי שנעשו מתוך השקפה נבואית אל תוך הנצח. כאמור, יסוד זה מבואר גם כן במאורעותיו של יצחק אבינו ואצל יעקב אבינו כנ"ל.
גם לאחר שנתייסדה האומה הישראלית במעמד הר סיני, המשיכו אבותינו במדבר לפעול פעולות שתכליתן השראת שכינה וכינון בסיס רוחני חזק ואיתן. בארבעים שנות הנדודים במדבר, נתהווה "הכלל ישראל" והמשיכו אבותינו לבצע משימות עבור נצחיות האומה. מעשי אבותינו במדבר גם הם היו במטרה ליצור את הכלים הרוחניים בעזרתם יצליח כל אחד מישראל ברצף הדורות לקיים את תפקידו הרוחני ולהכיל בנפשו את קדושת הבורא ית"ש.
כך גם ענין הפְּקוּדים במדבר: בתחילת חומש במדבר, נצטווה משה למנות את עם ישראל. מבואר בראשונים, שאין תכלית המניין רק לדעת את מספר הנפשות בכל שבט ושבט, אלא מניין זה במדבר היה בעל תכלית רוחנית עילאית, לחבר ולקבץ את עם ישראל כמקשה אחת ע"י הגדרת תפקידו הרוחני של כל פרט ופרט, וז"ל הרמב"ן על הפסוק [א', ב' ג']: שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן . "ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, וכו', לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו.
וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם". עכ"ל. (כלומר הרמב"ן מבקש להוציא מדעתנו שלא נחשוב שהמניין תכליתו רק לידע מספר העם).
וכן מצינו בענין סדר המחנות והדגלים במדבר, נאמר [ב' ב']: אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. מבואר ברמב"ן באריכות כיצד סידור המחנות וצורת הדגלים הם כתבנית צבאות השמים, וכלשון המדרש (במדב"ר ב ט): כשם שברא הקב"ה ארבע רוחות בעולם כך סבב לכסאו ארבע חיות, ולמעלה מכלן כסא הכבוד, וכנגדן סדר הקב"ה הדגלים למשה. ע"כ. וראה שם ברמב"ן כיצד סדר המחנות מרמז לסדרים רוחניים כבירים, ומה נורא היה התיקון שנעשה בסידור המחנות בסוד חתום ליודעי דבר.
נמצא שעבודת הקדמונים בדורות הראשונים הייתה להנחיל ירושה נצחית. בפעולות שפעלו אבותינו בעולם בתקופתם, נעשה רושם רוחני שהשאיר חותם אותו אנו נושאים, ואשר הוא צפון וטמון בתוככי נפש האומה. אותם הפעולות, שלכאורה נובעות מהכרח טכני ומעשי בארגון מחנה ישראל במדבר, מתגלות כבעלות חשיבות גדולה בהגדרת תפקידו ותכליתו של ה"כלל ישראל" תוך יצירת כלים ועוצמות נפשיות הגנוזים מאז בשורש נשמתו של ישראל בכלל ובפרט.
חנוכת הנשיאים - נדבה לדורי דורות
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים. [ז' א'].
בסדר חנוכת המשכן מצינו אריכות חריגה בתורה, בתיאור סדר הקרבנות של כל נשיאי השבטים. על אף שכל הנשיאים הקריבו קרבנות זהים, חזרה התורה ושנתה את סדר קרבנם כל אחד בפני עצמו. אמנם לפי היסוד שביארנו לעיל, מובן כי פסוקי התורה המרובים בהם מתוארים מעשי הקרבנות של הנשיאים, טומנים בתוכם הארה מיוחדת שנצרכת לכלל ישראל וכנ"ל.
כתב הרמב"ן [שם] וז"ל: כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו. עכ"ל. כלומר אף על פי שבפועל המעשה היה זהה, מכל מקום, הייתה כוונה שונה בתכלית ובטעם הבאת הקרבן דווקא בסדר הזה. וכן מבאר עוד הרמב"ן לפי המדרש (במדב"ר יג יג), שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות. קערה ומזרק, כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח. ולכך הקריב קערה, כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. וכו' וכו'. עכ"ל. ראה עוד מלשונו שם.
נמצא כי במעשה נדבת הנשיאים בחנוכת המשכן, נעשו תיקונים ופעולות שתכליתן להשפיע שפע רוחני, ולצייד את עם ישראל, כל נשיא לשבטו, בכוחות של קדושה וטהרה הנצרכים לתוקף עבודתם ותכליתם הרוחני עד ביאת משיח צדקנו.
מה נורא היה מעשה קרבנם של הנשיאים! אף על פי שאין לנו אחיזה בסוד הפעולות ואופן השפעתן, שהרי מדובר בסודות הבריאה הגנוזים רק ליודעי ח"ן, מ"מ המדרש מגלה טפח ומכסה טפחיים, ומתוך כך אנו זוכים להתרשם, ולוּ רק בדרך משל, מהפעולות הנוראות והכבירות בעזרתן העניקו נשיאי השבטים שפע של קדושה וטהרה בקרב שבטי השם. כל נשיא ונשיא כיוון בקרבנותיו על פי המאורעות העתידים לצאת משבטו עד סוף הדורות, וכלשון הרמב"ן [שם] שבכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. עכ"ל.
חלישות הדעת של אהרון הכהן
לפי האמור, מבואר מה גרם לחלישות הדעת של אהרון הכהן. אהרון הכהן, ידע והבין את גודל המאורע ואת החשיבות בנדבתם של נשיאי השבטים. אהרון ידע שמעשי הקרבנות עם כוונותיהם של הנשיאים במעשה וסדר הקרבן, השאירו חותם לדורות. אהרון הבין שהנשיאים פעלו תיקונים והשפיעו השפעות לצאצאיהם ולטובת עבודתם הרוחנית לתיקון העולם לנצח נצחים.
בראותו מעמד נכבד זה, והוא אינו נוטל בו חלק חלשה דעתו. מה יהא באחריתם של בניו וצאצאיו? מי יספק לדורות הבאים את הכלים ואת התעצומות הנדרשות בכניסה לארץ ישראל, במלחמות השונות, בכינון המלכות, בחורבן ובגלויות האיומות העתידות לבוא גם על בניו? מהיכן ישאבו צאצאיו את תעצומות הנפש ואת השפע הרוחני הנדרש ליישום תכליתם בשרשרת הדורות לתיקון העולם, ליחוד קודשא בריך הוא? מתוך התבוננות נבואית, ומתוך ההבנה בתוקף המעמד ועוצמתו האדירה, חלשה דעתו של אהרון הכהן!
מהות המנורה לדעת ה"חינוך"
כאמור בפרש"י אותו הבאנו ברישא של דברנו, ביקש הקב"ה לנחם את אהרון במצוות הנרות במשכן, וכלשון המדרש: אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות. ע"כ. וכאמור לעיל, ביאר הרמב"ן שרמז לו הקב"ה על חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ויעשו בה לישראל על ידי בניו של אהרון נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי.
בספר "החינוך" במצווה צ"ח מתבאר יסוד, לפיו ננסה להסביר מה ההארה הטמונה לדורות בהטבת הנרות, וז"ל: "מִצְוַת עֲרִיכַת נֵרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ. לְהֵטִיב נֵרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז כא): 'יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו', כְּלוֹמַר, יַעֲרֹךְ הַנֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶהוּ מִצְוַת הֲטָבַת נֵרוֹת הַנִּזְכֶּרֶת בַּגְּמָרָא (יומא יד ב). מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. שֶׁצִּוָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִהְיוֹת נֵר דּוֹלֵק בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְהַגְדָּלַת הַבַּיִת לְכָּבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת בְּעֵינֵי הָרוֹאִים, כּי כֵן דֶּרֶךְ בְּנֵי אִישׁ לְהִתְכַּבֵּד בְּבָתֵּיהֶם בְּנֵרוֹת דּוֹלְקִים, וְכָל עִנְיַן הַהַגְדָּלָה בוֹ כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס הָאָדָם בְּלִבּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֵהוּ מוֹרָא וַעֲנָוָה. וּכְבָר אָמַרְנוּ (במצוה טז) כִּי בְמַעֲשֶֹה הַטּוֹב הָכְשַׁר הַנֶּפֶשׁ. וְכָל זֶה סוֹבֵב עַל הַצִּיּוּר הַבָּנוּי לָנוּ כִּי הַכֹּל נִגְזַר מִצַּד הַמְּקַבְּלִים. עכ"ל.
רואים מה"חינוך" (על דרך הפשט) שתכלית המנורה בבית המקדש הייתה לקרב לחוש את כבודו של הקב"ה ולעורר למורא המקדש. המנורה הטהורה תכליתה "שֶׁיַּכְנִיס הָאָדָם בְּלִבּוֹ מוֹרָא וַעֲנָוָה". השלהבת הדולקת בבית אלוקינו בכוחה להשפיע על הנפש המתבוננת ולעורר את האדם למידות של יראה וענוה.
כידוע בחינה זו של אור המנורה מתחדש בכל שנה ושנה בימי החנוכה. בשמונת ימים אלו מתחדשת הארה כעין המנורה הטהורה שהייתה בביהמ"ק. וראה בקובץ מאמרי חנוכה לבעל ה"נתיבות שלום" כ"ק האדמו"ר מסלונים זיע"א [מאמר "נר חנוכה המשך אור המנורה"] שם כתב וז"ל: שעצם המנורה הוא כביכול אור השכינה העליון, ומכאן שהוא דבר נצחי וכו', הרי בזמן הזה נרות חנוכה הם המשך לאור המנורה, שבהם מאיר אור אלקותו ית', ובהם מתקיים אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וכדאיתא בספה"ק שבנרות חנוכה מאיר אור הגנוז. נמצא שחנוכה הוא חג מיוחד שאין כמותו בכל השנה, שיש בו הארת נרות חנוכה, ממול פני המנורה, שהקב"ה יושב מול בשר ודם ומאיר לו באור אלקותו ית'. עכ"ל. נמצא שהארה מיוחדת זו של נרות המנורה מתחדש בנפש המתבונן הן על דרך הפשט והן על דרך הפנימיות.
לפי זה מובן במה נתנחם אהרון הכהן לאחר חנוכת הנשיאים: הרי שבמעשה הטבת הנרות מצינו כמה מעלות יתירות על מעשי הקרבנות שעשו הנשיאים: ראשית, השפעתו של אהרון הכהן במצות הטבת הנרות היא השפעה אליה זכו כל כלל ישראל ולא רק שבט לוי לבדו, לעומת סדר קרבנות הנשיאים, מעשה הקרבן היה בעל תכלית מיוחדת עבור כל שבט בפני עצמו וכמו שנתבאר ברמב"ן.
דבר נוסף, זכה אהרון הכהן שהשפעתו תתחדש בפועל, ולא תישאר חתומה, אלא תתגבר ותתעצם בכל שנה ושנה. ע"י נר איש וביתו במצוות נרות חנוכה מתגלה ומתחדשת ההארה של המנורה. עוד, הובטח לו לאהרון הכהן שאכן מידות היראה והענווה (שהן תכלית המנורה ע"פ ה"חינוך" לעיל) יתגלו בזרעו, ואכן יצאו מידות אלו מן הכוח אל הפועל בימי חשמונאי ובניו. ע"י מידות אלו של יראה מחד, וענווה מאידך, יזכו לנצח את חושך יוון מחד, ואת המלחמה הצבאית מאידך.
מובן פשר המדרש "אמר לו הקב"ה לאהרון: חייך, שלך גדולה משלהם"!
מחלישות הדעת של אהרון הכהן, נלמד מוסר גדול אותו עלינו לקחת: כל אחד ואחד מישראל צריך לדעת שהוא נושא על כתפיו מטען כבד מאוד. כל יהודי ויהודי ראוי שיתבונן מהיכן הוא צומח ומי היו אבותיו ומה הייתה שאיפתם ואילו כוחות נפש הנחילו לו. כל אחד מישראל צריך להיות גאה במשפחה המפוארת אליה הוא שייך, וכן צריך הוא להעלות במחשבתו מי הם ראשי המשפחה שלו: אברהם, יצחק ויעקב, יוסף הצדיק, משה, אהרון הכהן, דוד מלך ישראל ובנו שלמה המלך, ועוד צדיקים, נביאים ובעלי רוח הקודש ברצף הדורות שהאירו את העולם באור של תורה ומידות ישרות והחתימו בנפשנו תעצומות וכוחות אליהם לא זכו באף אומה זולתנו. כשאברהם אבינו קפץ אל כבשן האש, הוא לא רק הטביע בנפשו מידה זו של מסירות נפש, אלא כוח זה נמסר לבניו גם בדורנו.
מאז שאברהם גילה את בוראו, אותם חושים רוחניים נמסרו גם לבניו להצליח ולגלות את הבורא יתברך כל אחד בתוך מציאות חייו ומאורעותיו. כשיעקב אבינו הטמין עצמו ארבע עשרה שנה בישיבתם של שם עבר, הוא לא קבע רק בנפשו את היכולת למסור נפש בלימוד התורה, אלא קבע מציאות רוחנית בנפש כל יהודי שכל אחד מצאצאיו יזכה למצוא את האות המיוחדת לו בתורה ע"י עמל ויגיעה. כל אחד מישראל צריך להעלות במחשבתו שגם בו יש בחינה של אהרון הכהן וגם עליו לחשוב מה תהא ירושתו הרוחנית לעולם ולדורות הבאים.
כל אחד ואחד צריך לדעת שמוטלת עליו משימה אישית בתוך הכלל ישראל לקדם את העולם לקראת תכליתו, ולכן ראוי שיהרהר האדם מה תכליתו בעולם הזה וכיצד ביכולתו לסייע לכלל ישראל ולהאיר את אורו המיוחד משורש נשמתו לתיקונים הנצרכים בעולם. מדאגתו של אהרון הכהן לדורות הבאים ולכלל ישראל נלמד לקח לעצמנו ונחשוב מה בכוחנו לתרום להאדרת עסק התורה, ובחיזוק חומת הדת והמצוות הירושה לנו בתורת משה מאז מעמד הר סיני. מחלישות הדעת של אהרון נתעורר להתבונן מי אלו הצדיקים הקדמונים שאנחנו ממשיכי דרכם, וכנגד זה נתבונן גם איזו ירושה נשאיר אנו לצאצאינו ממשיכי דרכינו בקודש.