ראשית כל יאמר לזכותו של היהודי היקר ליפא (שחוץ משיר זה עושה הרבה דברים טובים וחשובים ונרתם לעזור ליהודים) שזכה כי דוקא שיריו (ולא רבים הקודמים בסגנון זה) יעוררו אותנו העם מתרדמת הרגילות לפולמוס.
שנית, הדברים המובאים כאן בהמשך הם אך ורק לגופה של תופעה וחלילה לא לגופו של אדם כלשהוא. מה גם שבטוחני שהכוונה היתה טובה ונבעה מאדם בעל יוזמה ואומץ שמעז לנסות ולהתחדש ולא נרתע מלפרוץ את גבולות הקיבעון שרבים מאיתנו טובעים בו ולאו דוקא לטובה.. ומתוך רצון להוציא משהו שידבר לצעירים ועדיין יקפל בתוכו תוכן רוחני.
עצם זה שמבקרים דוקא אותו והרי לא חסרים מימים ימימה טרנסים ברכבי הברעסלבים המשמחים מראה על הערכה וציפיה כלפיו.
ולעניינינו.
מתוך טורי הדעות שקראתי עלתה תמונה של דייסת מושגים והשקפה (רק המילים חשובות/תמיד אנחנו מעתיקים מהגויים/אדרבא נעלה את זה לקדושה ועוד) שעוררה אותי לבירור עצמי.
הרי אם במוזיקה המתקראת חסידית עסקינן מן הראוי שנשמע מה דעת החסידות בעניין...
את התוצאות אני שמחה לחלוק עם כל המעוניין. (כמובן שהחומר בנושא המוזיקה ביהדות הוא עצום וכאן מובע בטעימות)
האהבה למוזיקה היא רצון שחובק עולם וחוצה מגזרים ועדות. אכן במוזיקה יש כח מיוחד לבטא ולעורר רגשות במלוא העוצמה. הנשמה של כל יהודי מגיעה מהעונג העליון ולכן כל אחד מאיתנו משתוקק ונכסף לחשוף ולחוות שוב את האהבה השמחה האומץ והעוצמה הטמונים בו והם קיימים בכל יהודי ירושה מאבותינו. הניגון הוא מקור קל ונגיש למעמקי הלב שלנו. בדיוק לכן חשוב לדעת באיזה ניגון לבחור כדי להגיע למעמקים הנכונים ולא להעיר בטעות את הדב מרבצו (היצר הרע/הנפש הבהמית) כי אז במקום לחוות שמחה ועוצמה נחווה גאווה תאווה פריקה ולאחריהן ריקנות.
כשמדברים על שיר יש לקחת בחשבון 3 מרכיבים היוצרים אותו:
1. מנגינה
2. מילים
3. מקצב (סגנון הנגינה)
לכל אחד מהם ישנה השפעה חשובה עד קריטית לנפשו של השומע לטוב ולמוטב.
1.
מנגינה היא למעשה ביטוי עמוק של חוויה נפשית (מצב רוח) שחווה המנגן שעוברת ישר ללא סינון אל מעמקי ליבו של השומע. וכאן תמיהה על אלו שמתעלמים מרכיב זה ו"מגיירים" מנגינות. הרי אם אתה לא מוכן להכניס לביתך או להחליף דעות עם אדם זה איך אתה מקבל ממנו את תמצית נפשו ועוד מתעצם איתה בכל לב? ובכיוון ההפוך מנגינה שהלחין יהודי מעמקי נשמתו האלוקית מסוגלת לפלח את כל שכבות הבוץ והאוטם הרוחני ולפתוח את ליבך לחוש ולהתחבר אל הקב"ה.
ולמי ששואל את עצמו כיצד אנו מכירים ניגוני נכרים שנלקחו ע"י צדיקים בדורות קודמים והועלו לקדושה. יש לדעת כי בכדי לזהות בניגון חוויית אלוקות ולקלף אותה מכל הכוונות האחרות ולהעלותו לקדושה את זה יכול לעשות רק אדם בעל דרגא גבוהה מאד שיודע איך הדברים צריכים להיראות..
ואדרבא הלבשת פסוקים על ניגון נכרי שלא בורר ע"י צדיק זה לשים את הפסוק בשבי הקליפה ועוד לתת לה תוקף וכח.
יהודי סיפר לרבי הרש"ב מליובאוויטש, ששמע בשם הרב הקדוש ר' מענדל מקוצק, שזמירות מגביהות את האדם שלושה טפחים מהקרקע. הגיב הרבי: "הרי שצריכים לדעת לזמר; יש בחינה של 'וישרנה הפרות', ושירה זו ודאי שאינה מגביהה".
על כוחה החיובי של המנגינה יבהיר הסיפור הבא:
הדבר אירע לפני כשלושים וחמש שנים. הרב קונין היה אז שליח צעיר, שיצא למסור שיעורים והרצאות בכמה אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב. הימים היו ימי ההיפיס הפרועים, והקמפוסים היו מלאים סטודנטים שהמרדנות הייתה דגלם.
פעם אחת התגלגל הרב קונין לאוניברסיטת ברנדיין במדינת מסצ'וסטס. סדרת השיעורים שהתכונן למסור שם הייתה אמורה להתפרס על-פני כמה ימים. כמו במקרים רבים, בהרצאות מסוג זה, יש מישהו ששם לו מטרה למרר את חייו של המרצה בשאלות ובניסיונות בלתי-פוסקים להביכו ולהעמיד את טיעוניו באור מגוחך. גם במקרה הזה לא נפקד מקומו של 'עושה הצרות' התורן, שהחליט למרר את חיי הרב קונין. הוא הציג עצמו כאתאיסט גמור, שאינו מאמין בכלום. לדידו, אין בעל-הבית (ח"ו) לבירה, והיקום כולו מתנהל מכוח עצמו.
לאחר כמה ימים מפרכים של התגוששות רעיונית עם הסטודנטים, כשמיודענו נוטל חלק בראש, החליט הרב קונין ללמד את שומעיו ניגון חב"די. הוא התחיל לשיר, וכשסיים לשיר פעם אחת, חזר על הניגון שוב ושוב, כשאט-אט מצטרפים אליו עוד ועוד סטודנטים. הוא הבחין כי הצעיר ה'אתאיסט' יושב מכונס בתוך עצמו ומקשיב בריכוז רב לניגון.
בתום המפגש ניגש אליו ובקול חנוק ואמר: "ראביי, הרסת אותי עם הניגון. אני פשוט מחוסל. אני לא מאמין שזה קורה".
"ממה נרעשת כל-כך?", שאלו הרב קונין.
"אספר לך", ענה הסטודנט והחל לספר: "גדלתי בחווה בודדת במדינת איווה, הידועה בשטחי גידול הבקר האין-סופיים שלה. בביתנו לא חינכו ליהדות, וכל שידעתי הוא שאני יהודי. איתנו התגורר גם סבי מצד אימי, איש זקן, שבשלב כלשהו עזב את רוסיה והגיע לארה"ב.
"סבא, שהיה יהודי מאמין וגם שומר כשרות, לא טעם מאומה מתבשיליה של אימי. הוא ניזון מפירות ומירקות, והיה לו סיר קטן שבו בישל לעצמו ביצים קשות, תפוחי-אדמה וכיוצא בזה. חיבבתי אותו, אף שפער השנים בינינו לא הותיר בסיס רחב מדיי לשיחה משותפת.
"בוקר אחד, כשהתארגנתי לקראת ההסעה לבית-הספר האזורי, קרא לי סבא והושיבני על ברכיו. 'אני רוצה ללמד אותך משהו... ניגון חסידי ישן. זכור אותו, נכדי היקר, ואל תשכח. יום אחד הוא עשוי לעזור לך'. ואז פצח סבא בניגון. הוא שר אותו כמה פעמים, ואני הקשבתי בריכוז. כשהגיע הזמן ללכת לבית-הספר, עזבתי את סבא ויצאתי מהבית. כשחזרתי באותו יום הביתה, סבא כבר לא היה בין החיים. התקף-לב גדע את חייו בפתאומיות.
"התאמצתי מאוד להיזכר בניגון שלימד אותי סבא, אך לשווא! הוא כאילו נמחק מזיכרוני, ובשום אופן לא הצלחתי להיזכר בו מאז.
"השנים נקפו. סבא נשאר כזיכרון עמום בליבי, והחיים המשיכו במסלולם. הגעתי לאוניברסיטה, חף מכל אמונה וכופר במוסכמות. ניסיתי פעמים רבות להיזכר בניגון היפה ההוא. לא פעם הוא כבר עמד על קצה לשוני, אך ברגע שניסיתי לפזם אותו, חמק ממני. כעת, כששרת את הניגון הזה, הכול צף באחת; זה הניגון שסבא לימד אותי בבוקר היום שבו נפטר". עד כאן סיפורו של הסטודנט.
כמובן שמרגע זה הפסיק הצעיר להפריע, והיה קשוב ופתוח הרבה יותר לשמוע את השיעורים וההרצאות – סיים הרב קונין את סיפורו.
"מאז חג הפסח אני מנסה נואשות להיזכר בניגון זה", המשיך המתפלל הנרגש וסיפר לנו באותה סעודה שלישית, "אך לשווא. כעת אתה שרת את הניגון הזה!".
שקט השתרר באולם למשמע הסיפור. ואז שרנו שוב את הניגון, כולנו יחד.
2.
רכיב נוסף חשוב גם הוא זה המילים. וכאן דומני שאין צורך להרחיב על חשיבותן של מילים בעלות תוכן יהודי אמיתי.
3.
הרכיב השלישי אשר לעניות דעתי בגינו הסערה העכשווית הוא הסגנון המוזיקלי. (ואלס, פופ, רוק, דאנס, טראנס וכד') כאשר אפשר להלביש אותו על כל מנגינה גם על ניגון חסידי שורשי.
כאן השאלה מה דינם של מקצבי הטראנס והדאנס העכשויים כאשר לאורך ההסטוריה נלקחו סגנונות שונים מהעולם הרחב והולבשו על ניגונים שהלחינו יהודים יר"ש. כאן מצאתי התייחסות מעניינת של הרבי מליובוויטש במענה ללהקתם של האחים פיאמנטה שממש חיזקה את תחושתי הפנימית ושל עוד רבים וטובים. ואני מצטטת: "סגנון המוזיקה בת ימינו מיוסד על הריסת הגבלות והסדר הקיים (כולל ובעיקר בשטח הצניעות)". ז"א במילים פשוטות סגנון נגינה זה אכן מעורר השאלה את מה.. בחשבון נפש אמיתי אפשר לשים לב שזה מגביר את הצדדים הבהמיים ומעודד גאוה וריכוז עצמי (אפשר ממש לראות איך המעגל הרוקד "מתפרק" לבודדים שרוקדים כל אחד לעצמו) שזה בדיוק ההיפך ממוזיקה יהודית שמחה שמעוררת באדם כיסופים לאלוקות וביטול והרמוניה עם הזולת מתוך אהבת ישראל.
כעת אני מזמינה כל אחד שמעוניין להתקרב אל הקב"ה ואל עצמו באמת לשאול את עצמו כמה שאלות פשוטות ולהסיק את המסקנה בעצמו:
- האם אצלך המוזיקה היא חלק מעבודת ה' ולא הנאה סתמית שלא קשורה לרוחניות?
- מה ה"לשם יחוד" שאתה מכוון בשמיעת שיר זה?
- האם התווסף לך דבקות ותשוקה לקב"ה בעקבות שיר זה?
- האם לאחר שיר זה התעצמו אצלך רגשות של אופטימיות תקווה אמונה נינוחות אומץ ושמחה(אמיתית) בקב"ה בעצמך ובסובב אותך?
- האם לאחרי שיר זה הצלחת ללמוד/להתפלל טוב יותר?
- האם לאחר שיר זה נהייתה רגיש יותר לצרכי הזולת הוספת בקיום המצוות ביתר חשק?
- האם לאחר שמיעת שיר זה הרגשת מזוכך ועדין יותר?
אם חלק ניכר מתשובותיך חיוביות כנראה שאתה שומע שיר יהודי אמיתי בכל המרכיבים.
ולמי שתוהה עד היכן מגעת יכולתו של ניגון שידע כי עם ישראל לאורך ההסטוריה נחשב לעם המוביל והמומחה בעינייני שירה ונגינה. ע"ע הנגינה בבית המקדש ועוד. הנגינה היא כמו חומר נפץ השאלה את מי ממוססים איתה את הנפש הבהמית או את החלק אלוקה ממעל.
אציין תופעה מרגשת שהולכת וגדלה היא חזרה של זמרים לשיר ניגונים יהודיים עתיקים ואותנטיים. היום יהדות זה כבר באופנה. על זה נאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" שגם רצון ה' ושמו (קבלתו ושמעו בעולם) יסתנכרנו בגאולה האמיתית והשלימה. שנזכה מהרה.
מקורות:
תניא-ליקוטי אמרים
נגינה לאור החסידות/לב לייבמן.