האם אתם מקבלים את ההתנצלות של דב הלברטל?
 
אאא

במענה למאות תגובות, בכתב ובעל פה, למאמר בעניין שלשה החטופים שפרסמתי כאן, אבקש להבהיר ולהתנצל.

כתיבה פובליציסטית עניינה, בין השאר, להביע ביקורת חריפה על מדיניות, נושאי חברה, יחסי דת ומדינה ועל הממשל והממסד בכללותו. ככזו, אסור לה להיות אנמית ועליה להיות מחודדת, ממוקדת וחריפה. אחרת היא תחטיא את מטרתה.

ככל שלכותב אין תלות באנשים או במערכות נשואי הביקורת, כן תהיה הביקורת רצינית יותר, הוגנת יותר ולא נגועה בשיקולים זרים. עליה להיכתב ללא מורא ופחד, אך בזהירות והגינות. עד כאן ככל שהדבר קשור לתוכן.

אך לכתיבה פובליציסטית יש לא רק תוכן אלא גם צורה. זו מקנה לתוכן את האסטטיות, האסרטיביות והמגע הראשון עם הכתבה. לעיתים, עלול להיווצר מצב שדווקא הצורה תופסת את תשומת הלב, אם בהיותה פוגענית, או חורגת מפרופורציות ראויות.

וכעת לעניין הכתבה, ההבהרה והתנצלות:

ככל שמדובר על התוכן, אין כל מקום לחזרה, הדברים מבוארים ומנומקים היטב, ולפי מיטב הבנתי, גם נכונים וראויים לביקורת ודיון נוקבים. הם באים דווקא כדי לתבוע את זיכרונם הטהור של החטופים הקדושים.

אין להניח לממסד ולחברה לנכס את זכרם של החטופים לאופורטוניזם פוליטי או מגדרי, וליצור עוולות מוסריות שיש לגנותן. הביקורת הנוקבת על נשיא המדינה המבזה את תורת ישראל, ופוגע במיליונים מאזרחיו, ומשתמש בשמם של החטופים, שהיו בני ישיבה, לארגן כנס על אחדות – היא אחת הדוגמאות לכך.

אך רבים חשו שמבחינת הצורה - האופן הציני והחריף שהכתבה נוסחה בה - יש כדי לפגוע בראש וראשונה במשפחות החטופים וכן גם ברגשות הציבור.

לכך וודאי לא התכוונתי. חלילה מלפגוע במשפחות יקרות אלה, שמה שעבר עליהן, ועובר עליהן, המילים אינן יכולות להכיל. גם בפגיעה ברגשות הציבור, יש קושי ייחודי, בהתחשב ברגישותו המיוחדת של הנושא.

ועל כך, אני בא מעל במה מכובדת זו, ומתנצל בהחלטיות וללא כל סייג.