"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (פרק ט"ז פסוקים א - ג)
פרשה זו, מציבה בשמה ובמרכזה את דמותו השלילית של איש אחד דומיננטי במיוחד - קורח. במה היה כוחו? כיצד הצליח איש אחד להשפיע על אנשים רבים וחשובים, נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם - ללכת אחריו ולקרוא תיגר על המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי, משה רבנו - אבי הנביאים, מי שעמד בראש המחנה ביציאת מצרים, בקריאת ים סוף ובמתן תורה. חז"ל כבר העידו על קורח - שפיקח היה, אך עדיין איננו מבינים: איך הצליח "בפיקחותו" לערער על מנהיגותם של משה ואהרן?
פתרון לכך, נוכל למצוא בדברי רמב"ן החושף את הרקע להתרחשויות: כבר בעת המינוי של אהרן - ככהן הגדול, ואליצפן - כנשיא בני קהת, קורח מתקנא בהם וכועס על כך. אבל הוא מתאפק - שלא להביע את דעתו בקול, כי באותה תקופה כאשר עם ישראל שוכן למרגלות הר סיני, נהנה משה מאהדה ציבורית רחבה: "והנה ישראל - בהיותם במדבר סיני, לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם, היו המתים - מועטים, ונצלו בתפלתו של משה - שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא - היה העם סוקלים אותו". קורח מבין את "יחסי הכוחות" - באותו שלב, "ולכן סבל קורח - גדולת אהרן, וכל מעשיו של משה".
הוא המתין בסבלנות ל"שעת הכושר", וזו נזדמנה לו עכשיו: "בבואם אל מדבר פארן, ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאווה - רבים, וכאשר חטאו במרגלים - לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמוּ במדבר ושם ימותו. אז הייתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות". למרות שמשה נצח בכל המאבקים - עד עכשיו, מכל מקום, התדמית שלו נסדקה - בקרב הציבור.
באותה שעה, "מצא קורח מקום לחלוק על מעשיו (של משה), וחשב כי ישמעו אליו העם". המתקוממים הצטרפו לקרח ואמרו למשה: "הנה הבאת אותנו אל המקום הזה, ולא קיימת בנו - מה שנדרת, לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש - כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר, ונהיה כָּלִים שם - כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר - לעולם. ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם, כאשר נתבטל מן האבות". להזדמנות הזאת חיכה קורח - "רגע של חולשה" במעמדו של משה רבנו, והוא מוציא את תכניתו אל הפועל.
לצורך כך, קורח מלקט סביבו אנשים בעלי שאיפות וטענות שונות, כל קבוצה נאבקת על נושא אחר, אך לכולם היה דבר משותף - "תחושת קיפוח ומִרמוּר", על מה שלדעתם מהווה "חוסר צדק" - בהתנהלותו של משה. ה"אבן עזרא" מפרט, שחלקם היו בכורים - שהתרעמו על משה במה שהעביר אותם מלהיות משרתי ה', ובמקומם הבדיל את הלויים, "כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, ולכל בני לוי - שהם ממשפחתו". גם הלויים כעסו עליו, בגלל שהם היו תחת המרוּת של אהרן ובניו. ודתן ואבירם - משבט ראובן, נלחמו על כך שהוסרה הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו במשה שעשה כן לטובת יהושע משרתו - שהיה משבט יוסף. הקבוצות הללו, היוו מפלגות שונות - עם אָגֶ'נְדָּה שונה, שהתאחדו לאופוזיציה אחת, כדי להלחם ב"אויב" משותף - משה רבנו. כמו שכתב הרש"ר הירש: "האיבה למשה - הייתה "המֶלֶט" המחבר את הכיתות".
על פי זה, מסביר מלבי"ם את לשון המשנה באבות (פרק ה): "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים - זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קורח וכל עדתו". לשון המשנה תמוה, שהרי היה ראוי לומר - "מחלוקת קורח - ומשה", כמו "מחלוקת הלל - ושמאי". אלא למדונו חז"ל, שדווקא במחלוקת שהיא לשם שמים "כל כת משני צדדי החולקים - מתאחדת בעצמה, כי כולם מתכוונים לתכלית אחת - לשם שמים". אבל במחלוקת שאינה לשם שמים, הנובעת מאינטרסים אישיים - גם בתוך הקבוצה עצמה, כל אחד מוּנָע מאהבת הכבוד ואהבת עצמו. ממילא, אין בין אנשי הכת הזו - מכנה משותף אמיתי, וכל אחד מתנגד לכוונת חברו "כעניין שהייתה מחלוקת גם בין קורח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוון כוונה אחרת - מתנגדת לזולתו".
מה בכל זאת הדביק אותם יחד? התשובה: "וַיִּקָּהֲלוּ - עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן", ומבאר המלבי"ם, שרק בעניין זה - נגד משה ואהרן, "היו למקהלה אחת", אבל "בעקרי הדברים - היו עתידים להיות ביניהם מחלוקות גדולות וחילוקי דעות". קורח ועדתו לא היו "שותפים אמיתיים" לדרך ולחזון, אלא רק ברצון שלהם להחליף את ההנהגה של משה ואהרן. לכן המשנה לא מעניקה להם שם אחד - "עדת קורח", אלא "קורח" - מצד אחד, "וכל עדתו" - מן הצד השני, כי הם אינם ביחד! הם אינם בעלי אִידֵאוֹלוֹגְיָה אחת, אלא מוּנָעִים - כל אחד, מרצון שונה.
היוצא מדברינו, "ליכוד" מפלגות שונות - לרשימה מאוחדת, איננה ערובה להצלחה אלא לכישלון, ו"אין סופה להתקיים". ומאותה סיבה גם "מחאה ציבורית" המורכבת מ"אופוזיציה של ממורמרים" עתידה להתמוסס ולהתפורר, בעקבות המחלוקת הפנימית - המפלגת ביניהם.