אאא

ישנם מצבים בהם מותר להפיץ את גנותו של הזולת. ההיתר מוגדר כלשון הרע לצורך תועלת. איסור לשון הרע מכיל שני איסורים מרכזיים, האחד הוא גנות הזולת, לכן גם עיסוק בלשון הרע המבוסס על אמת, יש בו איסור, משום שעצם העיסוק בגנותו של אדם מישראל הוא האסור.

השני הוא איסור גרימת נזק/בושה וכדו' ממילא בעת הפצת דברי גנות, אזי הזולת מתבייש או נגרם לו נזק ולכן הפצת דברי הגנות אסורה.

לאור זאת, כאשר אין ברירה אחרת ויש להציל או למנוע נזק באמצעות הפצת לשון הרע, אזי העיסוק בדבר הגנות איננו למטרת ביזוי וכדומה, אלא למטרת תועלת והצלה ולכן הוא יהיה מותר.

החפץ חיים בהלכות לשון הרע פרק י' מונה שבעה תנאים מצטברים בכדי להתיר את הפצת דבר הגנות לשם תועלת.

 ראיית מעשה העוול בעצמו ולא שמיעה מאחרים.

רבינו יונה (בשערי תשובה סי' רכא' )סובר שהיתר לשון הרע לתועלת מבוסס על הדין שמתיר לעד בודד להעיד בבית הדין. למרות שלעדות עד אחד אין משקל, משום שעל פי דין תורה יש צורך בשני עדים, אך מאחר שעד אחד יכול לחייב שבועה, וייתכן כי חיוב השבועה יוביל לגילוי האמת, אזי עדות העד היחיד היא לתועלת בירור הדין. לאור זאת מותר לעד יחיד להציג בפני בית הדין את גנות הזולת.

עוד מבואר בבאר מים חיים (כלל י' סע"ק ה') כי אדם השומע לשון הרע מאחרים, אין לו להאמין לדברים אלא מותר לשומע רק להטיל ספק בינו לבין עצמו, שמא דברי הגנות הם נכונים, כפי שנפסק להלכה בהלכות לשון הרע כלל ו', ממילא ברור שהשומע דבר גנות על הזולת מפי אחר, אין לו להמשיך ולהפיץ את דברי הגנות, משום שהדברים הם מקסימום ברמת החשד והספק.

בדיקה כי המעשה אכן אסור ולא נעשה על פי היתר הלכתי או לאור רקע קודם שבין המעוול והפוגע

בבאר מים חיים (כלל י' סע"ק ו')מבואר כי מאחר שלשון הרע הוא איסור דאורייתא, אזי מי שרוצה להיות דיין לעצמו ולהתיר לעצמו לעבור על איסורי תורה, חובה מוטלת על כתפו לברר את פרטי המקרה ולוודא שאכן הפוגע פעל שלא על פי הדין.

עוד כתב בבאר מים חיים שמאחר והרבינו יונה(שערי תשובה סי' רכא) הגדיר את היתר לשון הרע לתועלת, כקנאה לדבר האמת, אזי הרוצה לקנא לאמת ולהפיץ את דברי הגנאי חייב לבצע בדיקת עומק מקדימה הן של פרטי האירוע והן של הדין החל במקרה זה. אחרת המפיץ ייחשב כרשלן שמחליט בשרירות לב להפיץ דברי גנאי ולעבור על איסורי תורה.

ניסיון תיקון העוול בטרם הפצת דברי הגנות

בבאר מים חיים ( כלל י סע"ק יא) מובאים כמה מקורות לדין, אחד המקורות הוא מדין רודף. רוצח אשר רודף אחר אדם להורגו, יש להציל את הנמלט גם על ידי פגיעה ברודף, אך קיים מדרג פגיעה, בתחילה ראוי לעצור את הרוצח באמצעות עיכוב או פציעה ורק בלית ברירה יש לפגוע בו עד כדי נטילת נשמתו.

עוד מביא הבאר מים חיים את דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן תכא' סעיף יג') שפוסק כי הרואה אדם מישראל מכה ישראל אחר, אזי רק בלית ברירה אחרת יש לצופה באירוע להכות את האיש המכה, וזאת בכדי למנוע ממנו לעבור על איסור תורה, משמע שבכל אימת שקיימת דרך פחות פוגענית שתצליח במניעת המכה והנזק, יש לפעול בה.

הוכחת המעוול / הפוגע

מצוות תוכחה נלמדת מהפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" התורה מצווה להוכיח את מי שטעה וסר מן הדרך. אופן התוכחה מתקיים בלשון רכה ובדברי נועם. דבר התוכחה עשוי להעמיד את המעוול /הפוגע על טעותו ולגרום לו לתקן את עוולתו ולפייס את האיש אשר הוא חטא לו. (עיין בבאר מים חיים כלל י סע,ק ז' המאריך לבאר את הדין ומקורו)

סקירת אירוע העוול במדויק וללא הוספת פרטים או אפילו פרשנות קלה

הגמרא (ערכין טו.) מביאה את דברי המשנה שאומרת כי המוציא שם רע עוונו חמור יותר ממי שעשה מעשה ופיתה או אנס. לכן המוציא שם רע נקנס במאה כסף, ואילו האונס והמפתה נקנסים בחמישים כסף. (עובדתית אומנם לא נמצאו בתולים, אך הפרשנות מדוע היא הוצאת שם רע).

בהמשך סוגיית הגמרא מבואר כי התורה קנסה את המוציא שם רע, משום שהוא הפיץ דבר גנות על אישה מישראל. אפילו אם בהמשך יגיעו עדים כשרים, ויעידו שאכן דבק באישה דבר עבירה, בכל זאת מביא דבר הקלון לבית הדין, מוגדר כמוציא שם רע, משום שיש לו להציג את העובדות היבשות באופן מדויק ואין לו להוסיף פרשנות או נופך נוסף משלו. (עיין בבאר מים חיים סע"ק ט' המאריך בביאור הדין ומקורות נוספים)

כוונה אמיתית וטהורה להפיץ את דבר הגנות לשם תועלת ולא מתוך רצון לנקמה או שמחה לאיד

בבאר מים חיים כתב כי מצינו בדברי חז"ל שהקב"ה יעניש את הגויים שהצרו לישראל, למרות שהקב"ה שלח לישראל את הדוחק והצער באמצעות הגויים בכדי שישובו מדרכיהם הרעים, וממילא לכאורה אין הגויים שגרמו סבל לישראל צריכים להיענש(משום שהם רק שלוחי הקב"ה), אך מבארים חז"ל שהקב"ה יעניש את הגויים, משום שמעשה צרתם ודוחקם לא נעשה מתוך כוונה לתועלת, אלא נעשה מתוך שנאה לישראל ושמחה על סבלם.

עוד כתב בבאר מים חיים כי מקור הדין הוא בדברי השיטה מקובצת בשם הרבינו יונה על סוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא עמוד לט. ועיין בבאר מים חיים בכלל י' סע"ק י' טו' טז' המאריך בביאור עניין זה.

לוודא כי הפצת דברי הגנות לא יגרמו לנזקים נוספים מעבר לתיקון העוולה

הגמרא (שבועות ל: ) אומרת שאדם היודע עדות לטובת חברו, אין לו להצטרף ולהעיד עם עד אחר שהוא פסול לעדות (כגון עד גזלן שבית הדין אינם יודעים שהוא פסול) גם אם כוונת העד היא להביא לתיקון עוולה או להשבת הפסד.

הלכות עדות מחייבים לנהוג על פי הדין ואוסרים לגרום לזולת הוצאה כספית שלא ניתן לחייבו בבית דין. על פי דין תורה ניתן לחייב בדיני ממונות רק באמצעות עדות של שני עדים, ממילא כאשר אין שני עדים כשרים אין הנתבע חייב בדין. (אומנם העד היחיד יכול להעיד בכדי לחייב את הנתבע שבועה, אך הצטרפות לעד פסול היא אסורה)

מדברי הגמרא משמע שקיים איסור לגרום לזולת הוצאה או תשלום שלא על פי דין. ממילא אם הפצת דבר הגנות תסב נזקים נוספים שלא מגיעים למעוול /פוגע מכוח הדין, הרי שאסור להסב לו נזקים נוספים שלא נפסקו בבית הדין. עיין בבאר מים חיים הלכות רכילות כלל ט סע"ק טו-יז המאריך לבאר את פרטי הדין ומקרותיו השונים.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. בשאלות מעשיות יש להתייעץ עם מורה הוראה משום שקיימים מצבים נוספים בהם מותר לספר לשון הרע, כגון מי שנצרך לשתף את דאגת ליבו עם חבר קרוב או מי שזקוק לבירור מידע לצורך התקשרות עסקית או שידוך.

 לתגובות: stern1416@gmail.com