אאא

1. אף אחד לא ראה את זה בא. למעשה, בימים האחרונים שלפני ישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני שר הכלכלה אריה דרעי קיים ישיבות אחת ליומיים עם אנשי המקצוע בשביל ללמוד ולהבין את פרטי מתווה הגז לעומק. יותר מזה, לפי מה שהוא עצמו סיפר לגורמים שונים, הוא התכוון לכופף עוד קצת את חברות הגז לאחר שלב השימוע הציבורי ולנסות להוריד את מחיר הגז שהן ימכרו לתחנות הכוח הפרטיות.

בישיבה עצמה דרעי מתואר כמי שהיה חסר סבלנות. כשהממונה על הגבלים עסקיים פרופ׳ דיויד גילה הסביר לשרים מדוע, לדעתו, מדובר במתווה גרוע, ומדוע היה צריך להתעקש מול חברות הגז על מתווה אחר, היה זה דרעי יותר מכל שר אחר שתקף את גילה על ההתנהלות שלו.

לבסוף, אחרי שהשרים שמעו את כל האסטרטגיות של כל הגורמים הביטחוניים, הם הצביעו על כך שאכן מדובר בנושא בעל השלכות על יחסי החוץ של ישראל וביטחונה, ואז עברו לשלב האחרון בישיבה - ההצבעה על כך ששר הכלכלה יוכל להפעיל את סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, לעקוף את הממונה על ההגבלים ולאשר את המתווה.

ואז דרעי הטיל את הפצצה שלו.

2. למה דרעי עשה את מה שעשה? ויותר מזה, למה החליט שהוא לא רוצה לקחת אחריות לבדו, אחרי שבתחילה הוא זה שהתעקש לקחת אחריות לבדו? הפקידים הציעו לו מראש שהסמכות שלו תועבר לממשלה הרחבה, אפילו הוכנה חוות דעת משפטית שמכשירה זו, אבל דרעי התעקש שהוא רוצה לקחת את זה עליו. והנה, פתאום, ברגע האחרון, הוא התהפך לגמרי. למה?

אפשרות אחת היא שדרעי חשש מפגיעה בתדמית הציבורית שלו כמי שדואג לשקופים והחלשים בחברה. מנגד, הטיעון הזה חלש יחסית, משום שהליבה של מצביעי ש"ס תמשיך להצביע לש"ס בלי שום קשר לנושא הגז ולנושאים כלכליים אחרים שאינם נוגעים למגזר החרדי.

אפשרות נוספת היא שדרעי רצה לסגור חשבון עם נתניהו על דברים אחרים לגמרי. שכן בקואליציית 61 שאיפתם של ראש הממשלה והפקידים היא להימנע ככל האפשר מלהגיע לכנסת, כי שם כל ממזר מלך. תשאלו את חבר ועדת החוץ והביטחון ח"כ אורן חזן. דרעי יודע זאת היטב, ולכן לא ניתן לפרש את החלטתו מיום חמישי אלא כאיתות לראש הממשלה.

רק שגם עם ההסבר הזה יש בעיה, שכן אם דרעי היה רוצה לאיים על נתניהו — תן לי משהו (למשל, תקציבים) אחרת אדפוק לך את מתווה הגז — אין שום היגיון במימוש האיום הזה. ברגע שדרעי החליט לדפוק את ראש הממשלה, נתניהו כבר לא חייב לו כלום. להפך, הוא התברג היישר בראש הרשימה השחורה שלו.

בנקודה הזו נותרות שתי אפשרויות מרכזיות. הראשונה היא בכלל משפטית: בגלל הדיון בבג"ץ שתלוי מעל ראשו של שר הכלכלה (שטוען כי לא ניתן לתת לדרעי סמכויות שיפוטיות בגלל העובדה שהורשע בעבר בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים), הוא הבין שמוטב לו להימנע מלהפעיל את סמכותו. אלא שאם ההסבר הזה נכון, כלל לא ברור מדוע דרעי חיכה ממש לרגע האחרון של הישיבה ולא אמר זאת כבר בתחילתה.

כך שלבסוף אנו נשארים עם ההסבר הפוליטי. דרעי ידע שההחלטה שלו פירושה שהממשלה תיאלץ לקבל את אישור הכנסת, והוא ידע שראש הממשלה יתקשה לגייס רוב בכנסת מפני ששר האוצר משה כחלון לא יצביע, ואיתו גם שר הרווחה חיים כץ ושר הבינוי יואב גלנט. בקיצור, דרעי ידע מראש שההחלטה שלו הולכת לעשות כאב ראש אדיר לנתניהו. אלא אם ההצבעה הזו תהיה הדרך לסלול את כניסתו של אביגדור ליברמן וששת המנדטים שלו אל תוך הקואליציה, ואז זה כבר סיפור אחר.

או בקיצור, אפשר לנתח את מתווה הגז עד מחר, לדבר על היתרונות ועל החסרונות שלו, אבל בסוף מה שמעניין את הפוליטיקאים זה דבר אחר לחלוטין - הכיסא שלהם.

3. אם בסופו של דבר ההצבעה תיפול, או שראש הממשלה יראה מראש שאין לו רוב ולא יביא אותה כלל להצבעה, לממשלה יש תוכנית חלופית: חוק ההסדרים. רק שזו חלופה גרועה, בעיקר כי חוק ההסדרים יאושר בכנסת רק בנובמבר.

אבל אם זה אכן יקרה, אם אכן ההצבעה בכנסת תיפול או שכלל לא תקרה כי לא יהיה רוב, זו תהיה נקודת ציון קריטית בדברי ימיה של הממשלה הזו. אם בנקודה כל כך מוקדמת הקואליציה והממשלה לא מצליחות לתפקד, אין שום סיכוי שכך תוכל הממשלה לאשר את תקציב המדינה. ובלי לאשר את התקציב, הממשלה תיפול.

במילים אחרות, מה שיקרה במליאת הכנסת יהווה איתות חשוב לגבי המשך קיומה של הממשלה הזו. אם נתניהו יצלח את ההצבעה הזו על בסיס הקואליציה הקיימת שלו, איכשהו, זה סימן שדרעי לא הצליח לעשות את מה שרצה לעשות. אם ההצבעה הזו תעבור על סמך תמיכתו של ליברמן וחברי ישראל ביתנו, או על סמך תמיכתם של חברי יש עתיד (או חלקם), זה סימן טוב לכך שהממשלה הזו הולכת להתרחב בקרוב מאוד. ואם ההצעה הזו תיפול, או כלל לא תעלה להצבעה, זה סימן טוב שהקואליציה הנוכחית לא תישאר באותה מתכונת לאורך זמן. או שתתפרק לחלוטין והממשלה תיפול, או שלנתניהו לא תיוותר ברירה אלא להכניס מישהו פנימה בכוח, כלומר תמורת מחיר גבוה מאוד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

4. והנה סיפור עבור מי שרוצה לראות כיצד הלחץ הציבורי עושה את שלו ומשפיע על המתווה הסופי. אחת הדרישות העיקשות ביותר של חברות הגז היתה שהממשלה תהפוך החלטה של הממשלה הקודמת ותגדיל את כמות הגז שהחברות יכולות לייצא לחו"ל. ההחלטה של הממשלה הקודמת התקבלה ביוני 2013, בתום מאבק ציבורי קולני על יצוא הגז. במקור, ההמלצה של אנשי המקצוע היתה להשאיר כמות נמוכה יותר של גז, אבל בעקבות הלחץ הציבורי הממשלה החליטה להעלות את כמות הגז שתישאר בישראל ולא תיוצא.

והנה, כעת, במסגרת המשא ומתן בין הפקידים לבין חברות הגז, אלה ביקשו להפוך את ההחלטה של הממשלה ולאשר להן למכור יותר גז לחו"ל. הפקידים, אחרי משא ומתן ארוך, הסכימו.

אלא שאז נזכר מישהו מהיועצים המשפטיים שאם ההחלטה הזו תתקבל, הממשלה תתקשה להגן עליה בבג"ץ. מדוע? משום שאחרי ההחלטה ההיא, ביוני 2013, הוגש בג"ץ. ואז, המדינה טענה בפני השופטים כי עובדה שהממשלה הגדילה את כמות הגז שתישאר בישראל מעבר להמלצות הדרג המקצועי. אם כעת הממשלה תהפוך את החלטתה שלה, היא עלולה להפסיד בבג"ץ.

ולכן, ורק משום הנימוק הזה, הפקידים חזרו אל חברות הגז והודיעו להן כי דרישתן לא תתקבל. והחברות, בלית ברירה (גם להן יש יועצים משפטיים), הפנימו, וירדו מהעניין. הנה כך אפשר לנהל משא ומתן מול בעלי ההון ואפילו להצליח בו - כשברקע הלחץ הציבורי נותן גב לרגולטור לעמוד על האינטרס הציבורי.