איסור לשון הרע מתייחס לכל אותם אשר מפיצים או מקבלים את המידע האסור. הגמרא (כתובות ה.) לומדת מהפסוק "ויתד תהיה לך על אזנך" שהקב"ה ברא לאדם את האצבע שנקראת בלשון הפסוק יתד, כדי שאם האדם ייתקל באירוע של שמיעת לשון הרע, אזי הוא יוכל להניח את אצבעו בתוך אוזנו ובכך הוא יימנע משמיעת דברי איסור.
כמו כן ברור כי לא רק שמיעת דברי גנות נאסרה, אלא כל קליטה של מידע המוגדר כלשון הרע, יש בו איסור, ממילא גם קריאת דברי גנאי אסורה. יש להדגיש כי אם העברת המידע נעשתה על פי כללי לשון הרע לתועלת, אזי אין הפצת המידע מוגדרת כלשון הרע וממילא אין כל איסור בקריאת המידע.
הגמרא (ברכות ה.) מספרת שארבע מאות חביות יין של רב הונא החמיצו. בצר לו פנה רב הונא לרב יהודה בשאלה מדוע החמיץ לו היין. רב יהודה השיב כי הקב"ה הביא את נזק היין בכדי לעוררו בתשובה וייתכן שרב הונא לא נהג כשורה עם האריס שלו.
רב הונא לא נתן לאריס חלק בזמורות הגפן וזאת למרות שהגמרא(בבא מציעא קג.) אומרת כי בעל הבית והאריס מתחלקים ביניהם גם בפירות הגפן וגם בזמורות הקטנים שנלקטים מהעץ.
על כך השיב רב הונא, כי אומנם נכון שהוא לא נותן לאריס את חלקו בזמורות העץ, אך מנהגו כלפי האריס הוא כראוי וכדין, משום שידוע לכל שהאריס גונב מפירות הגפן יותר מחלקו, ממילא יש לקזז את חלקו מזמורות העץ.
הקשה הבאר מים חיים (הלכות לשון הרע כלל י' סע"ק לא) שיש להבין מדוע דבריו של רב הונא כי ידוע לכל שהאריס נוהג כגנב, הם אינם לשון הרע, שהרי הגמרא (בבא בתרא קסד: ) מספרת שרבי שמעון הציג בפני רבי גט, ורבי העיר כי הגט כתוב שלא כדין. על כך השיב רבי שמעון שלא הוא כתב את הגט אלא יהודה חייטא כתב אותו. על כך הוכיחו רבי כי דבריו על יהודה חייטא הם אמירת דברי לשון הרע, משום שהיה על רבי שמעון לומר שלא הוא כתב את הגט וכי לא הוא עשה את הטעות ההלכתית, אך לא היה לו להמשיך ולציין שיהודה חייטא כתב את הגט.
לאור דברי הגמרא לכאורה גם רב הונא היה צריך לענות לרב יהודה, כי הוא נוהג כשורה, ולא היה עליו להוסיף שידוע לכל כי האריס נוהג שלא כדין וכי הוא גונב ממנו ענבים.
מתרץ הבאר מים חיים כי בדברי רב הונא אין לשון הרע, משום שמדברי רש"י בסוגיא משמע, שהדיינים ובכללם רב יהודה הכירו את האריס וידעו שהוא נוהג לקחת ללא רשות בעל הבית יותר מחלקו המגיע לו, ממילא דברי רב הונא על האריס היו מוכרים וידועים לכל, ולכן אין בהם לשון הרע ואין איסור לאומרם או לשומעם.
לאור זאת יש אשר רוצים לטעון, כי דברי גנות אשר מתפרסמים וידועים לכלל הציבור כולו, אין בהם לשון הרע ואין הם מוגדרים כדברי גנות אשר יש איסור לאומרם או לשומעם.
אלא שיש להקשות על סברא זו, שהרי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ז ה"ב) ביאר כי כל דבר גנאי שנאמר על הזולת הוא אסור, מפני שהתורה אוסרת על עיסוק בגנות הזולת, ואם כן יש להבין מדוע לשון הרע שכבר ידוע לרבים יש בו היתר.
עוד יש להקשות (כך הקשה הבאר מים חיים על שיטת הרשב"ם בסוגיית אפי תלתא, ערכין טז. ) שהגמרא (נזיר ו.) אומרת כי יש איסור להגיש כוס יין לנזיר שאסר על עצמו את שתיית היין. הגמרא עוסקת במקרה שהנזיר אינו יכול לקחת את כוס היין בעצמו, כגון במקרה שהנזיר עומד בצד אחד של הנהר וכוס היין נמצאת בגדה השניה של הנהר.
תוס' בסוגיא מבארים כי גם במצב שכוס היין נמצאת ליד הנזיר, והוא יכול להושיט את ידו ולקחתה, גם אז חל איסור לסייע ולהגיש לו את כוס היין (איסור זה נאמר לא רק ביחס לנזיר, אלא בכל איסורי התורה, לכן אין לתת מאכל אסור ליהודי המבקש לאכול דבר איסור, גם אם יש ביכולתו להשיג את דבר האיסור בעצמו).
לאור שיטת התוספות יש להבין את סברת המתרים לשון הרע שהופצה ברבים, שהרי גם מי שעשוי להיחשף לדבר הגנות בעתיד ובאופן עצמאי, הרי כל עוד שדבר הגנות לא הגיעה לאוזנו, לכאורה אין היתר להביא את דברי הבזוי לאוזניו (וכן אסור לאותו אדם לשמוע את דבר הגנות) כפי שלשיטת התוס' אסור להגיש לנזיר כוס יין, למרות שהנזיר יכול להשיגה בכוחות עצמו.
(האחרונים כתבו ליישב את שיטת המתירים, אך לצורך הצגת דבריהם יש להאריך ולדון בפרטות בכמה סוגיות ואין כאן המקום להאריך ולבאר את הדברים)
יש החולקים וסוברים כי גם דברי גנות שהופצו ברבים אין היתר להפיצם (ואין היתר לשומעם או לקרוא אותם במודעת הרחוב) שהרי הם מוגדרים כלשון הרע האסור מדאורייתא.
שיטת האוסרים נסמכת על סוגיית הגמרא (ערכין טז. ) שאומרת כי דברי גנות שנאמרו בפני שלושה אנשים (באפי תלתא) אין בהם איסור לשון הרע, משום שחברא לחברא אית ליה (דברים שנאמרים לשלושה אנשים הם בדרך כלל מתגלים, כי סביר להניח שמי משלושת האנשים יספר את הדברים לחברו, והחבר לחבר אחר וכו')
נחלקו הראשונים בביאור היתר אפי תלתא. רש"י מפרש כי בעל הדברים בעצמו ביוזמתו ומתוך רצונו החופשי בחר לספר על עצמו איזה דבר גנות לשלושה אנשים, במקרה כזה אין לשלושת השומעים איסור להפיץ את הדברים.
תוספות מבארים כי הסוגיא עוסקת במקרה שאדם מדבר עם חברו על אדם שלישי, במצב שהמידע המועבר הוא בעל משמעות כפולה שניתן לפרש אותו לשבח אך גם ניתן לפרש אותו לגנאי, כגון אדם שמספר כי בבית חברו תמיד מבשלים. ניתן לפרש את דברי המספר כמתיחת ביקורת, על כך שבני הבית הם גרגרנים המבשלים מעבר לצורך המחיה שלהם, אך ניתן להבין כי בני הבית מכניסי אורחים בלב רחב.
מידע בעל משמעות כפולה הנאמר בפני שלושה אנשים, יש בו כדי להוכיח שכוונת המספר היא לשבח ולכבוד ולא לגנאי, משום שהמספר יודע כי העברת מידע לשלושה אנשים עשויה להתפרסם ולהגיע לידיעת מי שדיברו עליו, וממילא ברור כי המספר מתכוון לשבח ולא לגנאי, וזהו היתר אפי תלתא.
שיטת הרמב"ם ( הלכ' דעות פ"ז ) כי באופן עקרוני מידע שהתפרסם ברבים (אפי תלתא) הוא נאסר בשמיעה ובהפצה, אלא שמידע מסוג זה שהועבר על ידי השומע, ללא כוונה להמשיך ולהפיץ את דברי הגנות, אלא הוא נאמר באופן אקראי, אין המספר עובר בגינו על איסור לשון הרע.
לאור שיטות הראשונים בביאור סוגיית אפי תלתא, עולה לכאורה כי אין היתר להפיץ או לשמוע דברי גנות שהופצו ברבים(באפי תלתא) וכי היתר אפי תלתא עוסק במצבים מיוחדים כפי שביארו הראשונים.
אלא שיש להבין לשיטות הסוברות, כי גם גנות שהופצה ברבים היא עדיין מוגדרת כלשון הרע, כיצד הם יפרשו את ראיות המתירים, כגון מסוגיית הגמרא ברכות ה: וכפי שביארה הבאר מים חיים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. בסקירה קצרה ומתומצתת לא ניתן להאריך ולבאר את היקף הראיות והסברות של שיטות האוסרים והמתירים. לשון הרע נאסר מדאורייתא ובכל מקרה יש לדון על פי הנסיבות הספציפיות שלו. בשאלות מעשיות יש לשאול מורה הוראה כיצד לנהוג.
לתגובות: stern1416@mail.com