אאא

אוי רבי!

איפה היד המלטפת, העין המקרבת, החיוך שובה הלב?

אוי רבי! הותרת אותנו יתומים ושבורים, רצוצים ומרוסקים. אהבתנו אליך ואהבתך אלינו היא לא משהו שקיים. כמה הרגשת אותנו בכל בעיה שהייתה לנו, כמה נתת מעצמך עבורנו בכל יום ובכל שעה, כמה היית לנו למשענת ולסעד, כמה ידעת מה לומר ולמי, ליטפת את הילדים ואנחנו הרגשנו בלב את מגע ידיך, נתת להם נשיקה במצח ולנו ההורים נתת משב של אוויר צח לריאות.

רק לפני חודש וחצי זכיתי להיכנס אל הקודש פנימה. ישבת על הכסא במלוא הדרך, עיניך הרחימאיות ליטפו אותנו אבל פיך כבר לא הוציא מילים, שתי המילים היחידות שזכינו לשמוע ממך היו "ברכה והצלחה". יצאתי מקודש הקודשים ועיניי התמלאו דמעות. אמרתי "רבי בלי מילים", אבל לא היית צריך לומר לנו מילים, העברת לנו את האהבה שלך בעיניים, בעיניים שאין עוד כאלה בכל העולם.

גם עכשיו כשאני יושב ודומע מול המקלדת העיניים שלך עומדות מולי ומלטפות אותי, אוי רבי! על צדקותך, על קדושתך, על צניעותך, על ענוותנותך עוד ישפכו נהרות של דיו, אבל עכשיו נשפכים נהרות של דמעות על האובדן העצום שלנו, על ההלם שפקד אותנו.

זה לא שלא ראינו את מצבך בשנתיים האחרונות, זה לא שלא כאבנו כל יום את מצב בריאותך, אבל בשבוע האחרון כשכוחותיך שבו אליך חשבנו שהנה, הנה הדמות הפלאית שהנהיגה אותנו שוב תפתיע. אבל זה היה רק הבהוב אחרון בנר הקדוש שנשא את האור מדור לדור וזכינו גם אנו להתחמם לאורו העצום, זכינו גם אנו לעמוד בצילו של נר שמן הטהור שהנהיג אותנו וחינך אותנו לאהבת ישראל זכה, ליראת שמים טהורה, למידות ודרך ארץ שקדמה לתורה.

ולחשוב על רמת ויז'ניץ בלי הרבי, לחשוב על שבת ב 8:50 בבוקר כשכל הרחוב אפוף הוד לקראת צעידתו של המלך לעבר בית המדרש, לחשוב על אותם רגעי הוד שזכינו לחוות כל יום במחיצתך, לחשוב על אותם רגעים שלא ישובו, בא לי לקחת את השעון ולהעמיד אותו מלכת. איך נחוש, איך נרגיש כשנראה את השלט "בית כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א" המנתב לשביל ברחוב נתיב אליעזר 5, איך תרגשנה רגלינו כשנצעד על השביל מלא הירק שהוביל אל קודש הקודשים, איזה ריח יעלה באפינו כשנריח את פרחי הגינה אבל באוויר יהיה עצב וכאב, אוי רבי, איך, איך נרגיש?