ראיון מיוחד: החרדי שנפצע במלחמת יום כיפור והיה ממקימי הנח"ל החרדי בגלגולו הראשון - מדבר

היחידה בגלגולה הראשון הוקמה כבר ב-1958 בסיוע ובתמיכת העסקנים החרדיים וגדולי האדמורי"ם בארץ, ביניהם האדמו"ר הקודם מוויז'ניץ (הישועות משה) זצ"ל, שבנו הפך לאחד מגדולי המתנגדים לשירות צבאי על צורותיו.

שוחחנו עם יצחק דרקסלר, חסיד, בוגר ישיבת ערלוי, ששירת במלחמת יום הכיפורים ונפצע, בגלגולו הראשון של הנח"ל החרדי. דרקסלר, גם שנים רבות אחרי שסיים את שירותו הצבאי וסייע להקים את הנח"ל החרדי בגלגולו הנוכחי (נצח יהודה) מדבר בלהט על היחידה החרדית כאילו בכל פעם הוא חי את הדברים שוב - הנושא בוער בו: "נערים חרדים נשלחו על ידי ראשי הישיבות לשירות מלא בצה"ל ולא כפיתרון קל לנערי שוליים מבולבלים" הוא אומר, ומדגיש כי החרדים בצבא היו "חלק (קטן אמנם) מההוויה החרדית של ימיה הראשונים של המדינה. רק בשנים האחרונות הפך השרות במסגרת חרדית בצה"ל למוקצה מחמת מיאוס".

מה היה המסלול שעברת בדרך לנח"ל החרדי?

"חונכתי על ברכי התורה והחסידות, נער צעיר הייתי, תלמיד ישיבת ערלוי בעיה"ק ירושלים, כשחיילי צה"ל חילקו צווי שמונה בפרוץ מלחמת ששת הימים. דקות אחדות בטרם נאספו אברכים רבים מהריכוזים החרדיים לשדות הקרב הם ניגשו להיפרד מהאדמו"ר מגור בירושלים ומהוויז'ניצער בבני ברק. אני ראיתי בזה קידוש השם גדול".

מספר שנים לאחר מכן, דרקסלר עצמו כבר היה חלק מאותם חרדים שעלו אל שדות הקרב העקובים מדם ודמעות ברמת הגולן: "בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, נוצר תור ארוך בבית המדרש גור בגאולה. עשרות חיילי מילואים באו להיפרד מהאדמו"ר לפני שיצאו להגן על עם ישראל בשתי החזיתות".

יצחק דרקסלר, היה בן 22 כשפרצה מלחמת יום כיפור. רק חצי שנה קודם התגייס לפלוגת חי"ר בצנחנים, אבל באוקטובר 73 עשה הסבה לשריון ושירת בחטיבה 679 תחת פיקודו של אורי אור. דרקסלר נזכר באותו יום גורלי, כשדפקו אצלו בבית וקראו אותו לשדרה הקרב, "היום שולחים הודעות SMS אבל בזמני הגיעו לכל חייל באופן פיזי לביתו. הותרתי בבית את אשתי שתחי' שהייתה בהריון מתקדם, ויצאתי אל נקודת המפגש שהייתה בכניסה לבני ברק. היו שם שלושה אוטובוסים מלאים בחרדים מגויסים שגדלו איתי ב'חיידרים' ובישיבות ועלו איתי לרמת הגולן".

הפציעה בשדה הקרב

אף אחד לא העלה על דעתו לאיזו תופת הם מתקרבים, רק שהבחורים הצעירים הגיעו לטבריה וראו את הרחובות צבועים במדים, הם הבינו והחלו לעכל. כשהגיעו לבסיס ביפתח על דרקסלר על הטנק והתמקם בעמדת התותחן.

"היינו מעטים מול רבים, כשהגענו לכפר גלעדי, ראינו על כל טנק ישראלי עשרים טנקים סורים. הייתה מהומת אלוקים, והטנקים שלנו נשרפים אחד אחר השני. היו כאלו שהיה להם מזל והם שרדו פגיעות ישירות והעלנו אותם לטנק שלנו. אחד מהם מת מול העיניים שלי", מספר דרקסלר, ומגיע לרגע הגורלי ששינה אותו פיזית ונפשית.

"לחמנו, האדרנלין כיסה על הרגשות, וכולנו השתדלנו לשכוח את יקירנו שהשארנו בבית. פעלנו על אוטומט. לפתע נשמע פיצוץ אדיר - פגיעה ישירה - הטנק התפוצץ. כולם עפו ואני נשרפתי לגמרי. לא הרגשתי כאב, רק חשבתי על אשתי והתינוק שאמור להיוולד. התפללתי שאשאר בחיים ואשמע לפחות את המילה 'אבא', הקדוש ברוך הוא שמע. התיאור של דרקסלר נוגע וחי כל כך שניתן לחזור לרגע לרמה ולהרגיש את ריח אבק השריפה באוויר מעורב עם ריח המוות שמסביב.

אך לא כדי לספר את סיפור המלחמה ההירואי שלו הוא מדבר איתי - הסיפור כבר סופר בעבר ונראה שדרקסלר מתעניין יותר בענייני הציבור מאשר בענייניו הוא. לא בעבר אלא בההווה, והוא חותך את הסיפור המרתק בחדות: "יצאתי מהטנק, ניסתי לעלות על טנק אחר, אבל קלטתי ברגע האחרון כי מדובר בטנק של האויב הסורי. אחרי זמן קצר הגיע רכב שחיפש פצועים, עמדתי על הכביש, שרוף לחלוטין האפוד ממש הותך על גופי והבגדים שלי התפוררו. כך הגיעו החובשים, כיסו אותי בניילון מיוחד, נתנו לי מורפיום והטיסו אותי לבית החולים רמב"ם".

היהדות החרדית שכלה את טובי בניה

ודרקסלר חוזר לזווית החרדית, "אני שרדתי ברוך ה', עם פציעה קשה מאוד, אבל שרדתי. אבל היהדות החרדית שכלה את טובי בניה באותם הקרבות. כבר מספר שנים קודם לכן, בליל הושענה רבה בעיצומה של מלחמת ההתשה, נפל יצחק לווינשטיין הכהן הי"ד בקרב עם מחבלים בג'יפטליק אשר בגבול ירדן. לווינשטיין ותובַל היו תושבי בני ברק ובוגרי ישיבות חרדיות למהדרין. לווינשטיין למד בישיבת קלויזנבורג בנתניה ותובַל בישיבת השרון ברמה"ש. אחיו של לווינשטיין היה משב"ק של האדמו"ר מקלויזינבורג והאדמו"ר היה זה ששלח אותו לשירות בצה"ל".

דרקסלר מגלה בקיאות גם בהיסטוריה של הגדודים החרדים ומספר כי, "לא רק חסידי קלויזינבורג נשלחו על ידי האדמו"ר להגן על עם ישראל. הקבוצה הראשונה שהתגייסה לנח"ל, והקימה למעשה את היחידה, היו מספר בחורים מישיבת וויז'ניץ שנשלחו לצבא במצוותו של האדמו"ר. גם הרב בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות ומחשובי חסידי גור, תמך בלוחמים הצעירים ומידי שבוע היה מעביר שיעור לחיילי היחידה ששכנו במושב".

וכאן מגיע דרקסלר לנקודה הכאובה מבחינתו, "בשוך הקרבות, כתוצאה משיקולים פסולים, נסתם הגולל על יחידת הנח"ל החרדי דאז. עצם סגירתו גרם חילול השם רבתי משום שהנח"ל היה זה שהעניק תעודת כשרות למושג הרשמי של 'תורתו אומנותו' שלימים חרג מפרופורציה".

ודרקסל ממשיך להלום בברזל בעודו חם, "כיום כל מי שחושק בתואר 'תורתו אומנותו' לוקחו לשווא, אין דין ואין דיין, המוני בחורי ישראל נמצאים ללא מסגרת ונתלים בטענות שווא הגורסות כי ללומדי התורה יש שוליים שאסור להזיזם ממקומם מפני שהם מחזיקים את המסגרת. בפועל לומדי התורה הם מיעוט קטן, אפילו קטן מהשוליים".

נראה כי נושא הנערים שאינם לומדים אך מנגד גם אינם משרתים את עם ישראל בצבא, מטריד את מנוחתו של דרקסלר, והוא לא מבין מדוע לא עושים "מהלכים פשוטים" כדי למגר את תופעת הנערים שהמסגרת הישיבתית אינה מתאימה להם (לאוו דווקא נערי שוליים) מחד ולתרום למדינה מאידך, בדיוק כפי שהיה בשנותיו הוא, "שיתוף פעולה של רבנים, אדמורי"ם, עסקנים וההורים יכלו להקטין את השוליים למינימום, ומפירות הרווח יכלו ליהנות כלל עם ישראל. קל וחומר אותם בחורים נהדרים שהיו מוצאים חוויה בהיבראם, ובן בנו של קל וחומר להורים, למחנכים ולקהילה החרדית. המפסידים היו אולי בעלי הפיצוציות שמוכרים אלכוהול, ובעלי חברות השכרת הרכב".

אך ישנה גם נקודת אור, והיא מסגרת הנח"ל החרדי שדרקסלר היה בין מקימיה, ודרקסלר מספר, "בכל התקופה שבין תום מלחמת יו"כ ועד לפני 10 שנים ניסו עסקנים יראי שמיים, יחד עם בוגרי הנח"ל החרדי ההיסטורי, לחדש הקמה של נח"ל חרדי. בעזרת ה' זכינו והתחדשו ימינו כקדם. המסגרת חודשה והשתדרגה. יש שיעורי תורה קבועים, רבנים ועסקנים שמגיעים יום יום לבסיסים השונים למסור שיעורים ולהגיד מילה טובה ללוחמים באמצע מסע כומתה, תעסוקה מבצעית או בקורס מכי"ם (מפקדי כיתות) בדרום הרחוק".

מה המסר שלך לאותו בחור שאינו ממצה את יכולותיו בישיבה?

"אני מרשה לעצמי להמליץ לכל בן תורה החש כי אינו מצליח להתרכז בבית המדרש ומתחיל לאבד את מקומו בתוך המסגרות הקיימות להתגייס למסגרת התורנית של שירות קדוש המאגד בתוכו גם חוויה בלתי נשכחת. אני משוכנע שגם הוריו של הבחור יסכימו כי הגיוס לצה"ל עדיף עשרות מונים מנשיאת התואר "תורתו אומנותו" לשווא".

אך לצד ההמלצות, דרקסלר מבין את החשש של אותו בחור ישיבה מפני הגיוס, והוא מותח ביקורת נגד האווירה הציבורית ברחוב החרדי שמצדיקה את החשש ואינו מקבל את אותם מגוייסים שמעוניינים לתרום במקום לכלות את זמנם בבטלה. "בזמנו", הוא מספר, היה כבוד לחרדים שלבשו מדים, "לא נידו אותם, לא זרקו אותם מבתי הכנסת ומן הקהילות כפי שעושים היום. ההפך! היו מכבדים אותם. אחד מעורכי הדין החרדים המפורסמים ביותר - בוגר ישיבת פוניבז' הוא בוגר הנח"ל החרדי. לא היו מגוייסים רק מקרב החסידויות שהיה להם קשר עם המדינה, גם מישיבת חברון ומפוניבז', ומישיבות חסידיות שהיום יוצאים מהם המסרים הקיצוניים ביותר נגד הצבא והחרדים המשרתים בו. זה אבסורד שחייב להשתנות".