פרשתנו מעלה על נס את מעשהו של פנחס שהרג את נשיא בית אב לשמעוני - זמרי בן סלוא. חז"ל בסנהדרין (דף פ"ב.), מתארים שנתעלמה הלכה זו ממשה, והיה זה פנחס שהזכיר לו את הדין: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (פרק כ"ה), מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית - קנאין פוגעין בו?! אמר לו: קַרְיָינָא דְּאִגַּרְתָּא - אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא (קורא האגרת, הוא יהיה השליח לבצע את הכתוב בה)", ובמילים אחרות: "עשה זאת בעצמך!"
אם נדייק, גם לאחר שמשה נזכר בהלכה, הוא לא הורה לפנחס בפירוש - להרוג את זמרי, כמאמר חז"ל: "הבא לימלך - אין מורין לו" (שם). ופירש רש"י: "קנאי הבא לימלך בבית דין ובשעת מעשה אם יפגע בו - אין מורים לו, שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו - ואינו נמלך". אולי משום כך, משה רומז לפנחס שאם הוא התעורר לכך מעצמו ו"קרא את האגרת", משמע, הוא ראוי לכך ורשאי להשלים בעצמו את הביצוע.
אם כן, פנחס לא קבל הוראה מפורשת לפגוע בזמרי, והוא "התנדב" לעשות את המעשה, אף שלא היה חייב בכך, ואם היה מתחמק מקיום הלכה זו - לא היה נענש. יתירה מכך, חז"ל מלמדים שלצורך משימה זו - פנחס סיכן את נפשו. אם היה זמרי פוסק ממעשיו - טרם הריגתו, הרי פנחס היה נחשב כרוצח ומתחייב מיתה בעצמו. ואם היה זמרי מגן על עצמו, והורג את פנחס - היה פטור! "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" (שם). ובכל זאת, הוא עשה את המעשה הנכון, ועל כך הוא מקבל "ציון לשבח" מיוחד מאת ה'.
פנחס היה מודע לסיכון - שבעקבות מעשיו יפגעו בו וישמיצו אותו, ואכן, "הביקורת הציבורית" לא אחרה לבוא, כמבואר ברש"י:"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה - שפיטם אבי אמו (יתרו - המכונה פוטיאל) עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב - ויחסו אחר אהרן".
יש לתמוה: אם השבטים התייחסו אל פנחס כרוצח, מדוע הם גינו אותו על היחוס ליתרו, הרי מעשה הרצח האישי שלו - חמור בהרבה. ומצד שני, אם חשבו שאר השבטים שטוב עשה פנחס בהריגתו את זמרי, מדוע ראו לנכון לבזות אותו על כך?
ביאר ה"בית יצחק" בשם הרב משה מנדיל מוילנא: מעשה רצח - הרי הוא עבירה חמורה. אלא אם כן התורה התירה להרוג, ובמידה וכן, חובה לעשות זאת לשם שמים - בלא שום פניות אישיות ותאוות רצח, ואז מעשה זה נחשב "עבירה - לשמה". כמו שמצינו בנזיר (דף כ"ג:): "גדולה עבירה לשמה - כמצוה שלא לשמה".
בשונה ממעשה מצוה, שגם אם נעשה - שלא לשמה, הרי הוא משובח. לעומת זאת, "עבירה לשמה" שמעורבים בה גם שיקולים אישיים, הרי היא נותרה בגדר איסור חמור.
על פי זה, הוא מסביר את דברי חז"ל ביומא (דף כ"ג.): "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם!" כי באמת "נקימה ונטירה" הינם עבירות חמורות, אלא שהתירו לתלמיד חכם לנקום ממי שביזה אותו - רק משום כבוד התורה, אבל עליו להזהר - שלא יערב בכך שיקולים אישיים של אֵגוֹ, כי אז חוזר הדבר לאיסורו. וזהו הדימוי לנחש - שחז"ל מעידים עליו במסכת תענית (דף ח.), שאין לו שום הנאה בנשיכתו: "לעתיד לבוא, מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך?" כך צריכה להיות נקמתו של התלמיד חכם, בלא שום הנאה אישית, אך ורק - לכבוד שמים.
מעשהו של פנחס, היה מעשה קיצוני. על פי התורה, אסור לאדם "לקחת את החוק לידיים", ולהרוג יהודי אחר - אפילו אם הוא חייב מיתה. רק בית הדין של עשרים ושלושה דיינים מוסמך לכך, ורק אחרי שעמדו בכל התנאים המחמירים: עדים, התראה, חקירה ועוד. ולמעשה, זמרי - לא היה חייב מיתה בבית דין! אלא שבאופן חריג ויוצא דופן, הותרה הריגת זמרי משום "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו", ודווקא "בשעת מעשה". אך לצורך כך, צריך "ההורג" לעמוד בתנאי - מחמיר במיוחד: "המניע" מוכרח להיות - לשם שמים בלבד, וללא שום מניע נוסף. במידה ומעורב בכך שיקול נוסף, הופך הדבר ל"רצח מדרגה ראשונה". כלומר, מעשה "קנאות" דורש את "טוהר הנשק" - בצורה מוחלטת, "נקי" מפניות זרות.
אולי משום כך, מעשה מסוג זה אינו מותר לכל צדיק, אלא רק ל"קנאי". ומי אין בו את תכונות הנפש הללו, וכן מי שאינו עונה להגדרה "קנאי חסר פניות", ומערב במעשה כזה - סיבה נוספת, ואפילו היא כמעט בלתי-מורגשת, הרי הוא - רוצח.
אם כן, פנחס נטל על עצמו "אחריות" כבדת משקל, הוא התיימר לעשות מעשה "קנאות", אך המאבק שלו לא הסתיים בהריגת זמרי, כעת, הוא נדרש להאבק על "שמו הטוב" ולנקות את עצמו מהחשד שדבק בו: האם עשה זאת מתוך צדיקות אמיתית ולשם שמים, או שמא הייתה לו שנאה על זמרי משכבר? וזהו שביקרו אותו השבטים: הם רצו לייחס את המעשה שלו - לתכונות רעות שירש מעבודת האלילים של סבו, וממילא, גם הנכד פנחס - אין כוונתו לשם שמים.
על מנת לטהר את שמו, מייחסו הכתוב דווקא לסבו אהרן הכהן "רודף השלום". ובכך, מעיד עליו "יודע תעלומות" שמעשהו של פנחס - היה נקי משיקולים זרים, וקנאותו לא נבעה מתוך שנאה או תאוות רצח, אלא מתוך אותן התכונות של "אהבת הבריות" - כמו של אבי אביו.
היוצא מדברינו, גדולה זכותו של מי שמעשיו מכוונים לצורך גבוה - קידוש שם ה'. דא עקא, מי שמתיימר להיאבק - לשם שמים, רובצת על כתפיו אחריות אדירה. עליו לעמוד בסטנדרטים גבוהים במיוחד, והוא נדרש לבדוק את עצמו בחקירות ובדיקות רבות: האם "המניע" היחידי הוא לשם ה', או שמא מעורב פה גם אינטרס זר? כי במידה וכן - מאבקו פסול! וברגע אחד, בנדנוד "כמעט לא-מורגש", מעשיו הופכים להיות עבירה חמורה, והוא - חוטא ומנוול.
יהי רצון שלא תצא תקלה תחת ידינו.