ככל שמתרחקת דמותו של מרן הרב אלישיב זצ"ל מאתנו, כך קשה להאמין שאדם בסדר גודל כזה חי בדורנו.
במכלול אישיותו, הרב הזכיר גדולי דורות קדומים, כגאון מוילנא למשל (אליו דמה במיוחד בשיטת לימודו ובדרכי התנהלותו, וזה עניין למאמר מיוחד), ויכולנו לקבל מושג גם על מעמדם של התנאים והאמוראים.
כי גם הרב לא הלך ארבע אמות ללא תורה. לא שח שיחת חולין מימיו, לא היה בו נדנוד חטא וידיעותיו הקיפו את כל התורה כולה. מידותיו היו נקיות וטהורות. איש האמת הצרוף (כשהיו באים אליו עם הצדקות לחתימות לא מדויקות בדיווחים לשלטונות מס או רשויות מקומיות, היה אומר בזעזוע - אלי אתם באים עם שקר?) הייתה בו ענוה עילאית ופשוטה. לא היה אכפת לו לעבור מן העולם בלי שאף אחד ידע ממנו. כזאת הייתה יראת השמים שלו.
זו גם הסיבה שהאדם הענק הזה, שיכול היה להאיר עיני ישראל בספר חידושים על כל הש"ס, ברמה של חידושי החתם סופר והאור שמח, או לחבר ספר שו"ת כאחד הקדמונים, לא מצא לנכון לכתוב, כי זה הפריע לו בהתמדתו ובלימודו. זאת למרות שהוא הכיר היטיב בערך עצמו. הוא ידע שבימינו, אין לו עם מי לדבר בלימוד.
לא האמנתי שבדורנו יכולה להתקיים תופעה כזו. חשבתי שזה שייך רק לרבי יוחנן או לרבי הקדוש. עד שהגעתי אל הרב. ואז הבנתי שלא מדובר בעוד תלמיד חכם או פוסק מופלג, כפי שהוא נתפס באותם הימים. מדובר באיכויות של יחידי הדורות הקודמים. גם כשעמדתי עשרים סנטימטר ממנו, הכלתי הבנה זו. נפתלות דרכי השם, שזיכה בכך את דורנו.
עולמו של הרב היה עולם פנימי. מיעט מאוד בדיבור. חבריו היחידים היו אביי ורבא. מעולם לא היו לו מורים. לא היו לו חברים (רק במובן מסוים ומועט, מרן הרב בנגיס והרב קולודצקי) . גם לא היו לו תלמידים. מה שמכונה תלמידיו, אין לכך משמעות רבה. תלמיד נקרא, לדוגמא, היחס שבין מרן הרב חיים סולובייצי'ק לבנו מרן הרב מבריסק. שם הייתה איזו שהיא שייכות ביניהם. אל הרב, לא היה אף אחד שהייתה לו איזו שהיא שייכות.
הרב היה האדם היחיד עלי אדמות, שניתן היה ללמוד מכל תנועה שעשה ומכל תנועה שלא עשה. למרות זאת, הרב היה נורמלי לחלוטין. כשידבר עם מישהו, דיבר אתו בפשטות ובטבעיות גמורה, ככל האדם הרגיל. הייתה לו הבנה בנפש האדם ומיד הכיר את העומד לפניו.
היה פרגמטי לחלוטין ביחסו למאורעות הקשורים בו או בעולמנו. כששאלו אותו שאלות ברפואה, הפנה לרופאים. שאלות על סכנה ביטחונית, הפנה לאנשי משטרה או צבא. כשהיו באים לתנות על עיכוב בשידוכים, היה אומר ללכת לשדכן ואחר כך להתפלל. לא היו בצקלונו שום מופתים. המופת היחיד שראיתי במשך שנים רבות ששהיתי במחיצתו, הייתה ההתמדה הבלתי אנושית שלו ושליטתו בכל התורה כולה. חוץ מזה, לא ראיתי שום מופת.
הוא ידע בעיון את כל הש"ס כולו. כמעט לא ראיתי אותו לומד שום דבר חוץ מגמרא. גמרא ותוספות היו אהבת חייו ותכליתם. היה בקי בעיון בכל ספרי הראשונים, החידושים, הפסקים והשותי"ם, וכן בכל ספרי האחרונים המיוסדים. כך גם בשולחן ערוך עם נושאי הכלים. אך ידיעתו המופלגת, הבהירה והמעמיקה, את התלמודים והראשונים, הייתה מאפשרת לו בעצמו לחבר את השולחן ערוך.
בתוקף מעמדו כגדול הלמדנים והפוסקים, וקדושתו וטהרתו, זכה למעמד שלא זכה אף גדול בימים שלפניו - הוא היה יחיד בדורו. לא היה כמותו בדור. לכן היה תל תלפיות לכל העולם כולו. לכל המגזרים. איש לא חלק על פסיקתו או הכרעותיו. לא היה תקדים לכך בהיסטוריה של ההלכה.
כך גם הפך למנהיג הדור הבלתי מעורער. אך הוא היה מנהיג בעל כורחו. ספק בעיני אם אי פעם בחייו הוא יזם מפגש של שלושה אנשים. עם כל זאת, נשא במשא העם והאומה במלוא האחריות וכובד הראש. ברגישותו לכלל ולפרט, היו גם דברים ששברו את ליבו.
לאחר שלוש שנים לפטירתו, קשה להאמין שהוא חי בדורנו. במבט לאחור, ברור שהוא חותם תקופה בהשתלשלות ההלכה ובמעתיקי השמועה. אחרון תקופת האחרונים. היום הוא כבר רחוק מאתנו, והוא ככוכב המזהיר ומאיר, כי כזה היה מרן זצ"ל – היחיד בדורו.