אאא

הם, הבריונים, העלו באש את מחסני האוכל והעצים כדי להכריח את אנשי ירושלים להילחם. הם האמינו שיוכלו לגבור על האימפריה הרומית. בקלות. בזכות ירושלים, המקדש והאלוקים. הרי לא היה אז חטא. היה הרבה לימוד תורה.

כך חרבה ירושלים, והעם גלה מעל אדמתו. מאות אלפים נשחטו ונהרגו.

זהו סיפור החורבן במסכת גיטין. הקול השקול על הצורך בכניעה, התנדף אז באוויר. רבן יוחנן בן זכאי נאלץ לצאת מהעיר בארון מתים. הגיע כנוע בפני אספיינוס המצביא. כך קיבל את יבנה וחכמיה. בעיני הבריונים, זו הייתה התרפסות גלותית. הם האמינו ששתי גדות לירדן. ורק בדם ואש תפדה ירושלים. כי מי הם בכלל הרומים? אלה היו הבריונים של אז.

אך אין חדש בבריונים שתחת השמש. גם היום, אחרי אלפים שנה, הם חיים בינותינו. הם אפילו שולטים בממשלה.
זהו אותו סיפור. הם יבנו בשטחים, כדי למנוע את השלום. הם יעלו להר הבית כדי להתסיס את כל העולם, לקראת מלחמת גוג ומגוג. הם יצדדו בארץ ישראל השלמה, גם במחיר פיקוח נפש של רבבות. הם ילחמו באימפריה האמריקנית, האיחוד האירופי ושני מליארד ערבים. זה הרי יותר קל מהאימפריה הרומית. הדיבורים על שלום הם התרפסות בלתי נסבלת. צריך להבעיר את השטח. גם מסגדים וכנסיות.

ירושלים חלילה תחרב, העם יגלה מעל אדמתו ומיליונים ישחטו.

היותר קיצונים שבהם, כדוגמת מרזל ובן גביר, ייבאו לארץ את ביב השופכים של אירופה. כאותם בריונים הונגרים, עם סרטי הצלב, או הפשיסטים האיטלקים שנכנסו לשכונות היהודיות בצעקות מוות ליהודים. אנשים שחרבם אומנותם. זהו הפשיזם היהודי.

בעימות תקשורתי איתי, הכריז מרזל שהוא מוכן לערוף את ראשי המחבלים שייגזר עליהם עונש מוות, כדוד המלך ופנחס בשעתם. רק שלדעתי, כך אמרתי, סופו לערוף ראשים אחרים ללא משפט, אולי גם של שמאלנים. רק תיתנו לו את הכוח.
הרי הוא בעצמו אמר, שהוא משליט סדר בחברון. חברון שקטה בגללו. ערביי חברון מפחדים מבנו בן השמונה. כך הכריז.

הוא רק שכח לציין שעליו ועל בנו שומרת חטיבת צנחנים. טנקים ומשוריינים. גם המזלטי"ם שומרים עליו. ואנשי השב"כ. ומעצרים שעורכים שם מדי לילה. ואפילו הרשות הפלסטינית שומרת עליו.

אם רק כל הכוחות האלה יעזבו, ינתקו את השלטר, מרזל ימצא חלילה תלוי או ירוי בתוך עשרים דקות. כי זה גורלם של בריונים המאמינים שהם ואפסם עוד. הרי בריונים לא חסרים גם בצד השני.

מסתבר שהבריונים בעצם לא מתו, אלא רק התחלפו. יש מסורת של בריונות. דור דור ובריוניו. אך יש גם מסורת של כניעה בפני האימפריות. של פשרה. של יבנה וחכמיה. של שיקול דעת השוחר את הפיקוח נפש. של שתי מדינות לשני עמים.