אאא

א. משטרה

הנהג המתין שהאור ברמזור יתחלף לירוק. ברגע שהגיע הרגע, פנה ימינה. אך מה? באותו הרגע האיר האור הירוק גם להולכי הרגל. עצר הנהג, כמובן, ופינה את זכות הראשונים להולכי הרגל. נהג הנהג כחוק וכהגיון. אלא שלאחר נסיעה של חמישים מטרים, נעצר על ידי השוטרת, נקרא לה אורלי, לצורך הסיפור. אורלי פנתה אל הנהג ואמרה: מדוע אינך נותן זכות קדימה להולכי הרגל?

אורלי ראתה את ההפתעה על פניו של הנהג, ואמרה: עצרת, אך היתה הולכת רגל נוספת, שבאה מכיוון אחר. והיא – מסכנה, נאלצה להמתין! נאלצה אפילו אולי להיבהל!

אורלי היא שוטרת טובה. היא ממלאת את תפקידה. תפקידו של שוטר הוא לשרת את הציבור, להזהיר מפני סכנות, למנוע סכנות עתידיות וכדומה. לא שוטרת כאורלי תתן לנהג לחמוק מעונש. הלא כשעצר ברמזור ופינה את הדרך להולכי הרגל, הוא לא המתין עד שיבוא – אולי – מישהו נוסף! הוא לא התבונן ברדיוס רחב מספיק. אורלי עניינית. היא מענישה את הנהג בקנס של חמש מאות שקלים. מעתה, יש להניח, ינהג הנהג בתשומת לב רבה יותר, ולא יסכן את הולכי הרגל!

ב. בית הספר

גברת חיה טננבוים (שם בדוי), מנהלת את בית הספר ביד רמה. היא לא פקידה! יש לה משנה חינוכית סדורה. שיטות הוראה ייחודיות, והבנה עמוקה לנפש הילד.

כאשר נכנסו זוג הורים מפוקפק, על מנת לרשום את ילדם הקט לבית הספר – לגברת טננבוים נדלקו יותר מנורה אדומה אחת.

לא אישה כגב' טננבוים תתעלם מתחושות הבטן שלה. היא אישה מנוסה, מקצועית מאד. היא לא תסמוך על נהלים! היא תלך אחר ליבה! וליבה – מה לעשות – טוב יותר מדאגות קטנוניות של הסברים מנהליים.

גב' טננבוים מעדיפה, בדרך כלל, לקבל כל תלמיד. אך עליה לעמוד על הקריטריונים. הלא דאגתה העיקרית היא לשמור על האווירה המיוחדת והמרוממת השוררת בין כתלי בית הספר. גברת טננבוים לא המציאה את הגלגל. היא הולכת בדרך המסורה לנו מדור דור, וכך מנהיגה ביד רמה את צאן מרעיתה.

אך לעיתים, עליה לשים בצד את ערכי ההלכה, מאור הפנים, דידקטיקה וערכים אחרים – וכל זאת, על מנת לשמור על הצביון. צביון, אותו כאמור, לא המציאה!
ולכן, נאלצה גברת טננבוים לסרב לקבל את הזוג המפוקפק לראיון. כי בטנה שלה הוציאה הודעה: משפחה זו, הינה משפחה מפוקפקת!

זוג ההורים היה עצוב במקצת, היה להם ברור שהם רוצים שילדיהם יקבלו את הטוב ביותר, הם לא שמו לב שהם מפוקפקים, ולכן ביקשו לפגוש את גברת טננבוים, או לכל הפחות לשוחח עמה בטלפון!

אך גברת טננבוים אישה מנוסה. היא יודעת ששיחה שכזו עלולה להיגרר לנושאים בירוקרטיים, יבשים, בהם תידרש לערוך בירורים, בדיקות, רישום --- אך עלולה להפסיד את הרושם הראשוני! ומי לנו חזק יותר מרושם ראשוני של אשת חינוך ותיקה?

אין לנו לחשוש שגברת טננבוים (הבדיונית) תקרא את המאמר הזה. חבל. היא היתה עשויה לשאוב ממנו עידוד וכוחות! אך מאמר זה, נוגד את יסודות היהדות, המופיעים באופן מפורש בתקנון בית הספר, וכבר הופיעו לא אחת על במתה הרשמית והמכובדת של יתד נאמנה!

אשרייך גברת טננבוים! עתה, ימשיכו הורים רגילים ובלתי מפוקפקים, לשלוח את ילדיהם למוסד הלימודים ללא-חשש-גרביים-שאינם-מכסים-את-הברכיים-בכל-מצב.

ג. משרד הפנים

עובדי המדינה, המקבלים שכר זעום על עבודתם, והיוצאים לפנסיה לאחר המון שנות עבודה, משרתים את אזרחי ישראל בסבלנות ובאורך רוח. תחילה, הם יושבים על הכיסא. לאחר מכן, קמים. אחר כך משוחחים עם הפקיד מימין, ועם הפקיד משמאל. ולבסוף, מנסים לפענח את המסמך המונח על השולחן.

לאחר מכן, הם מרימים את העיניים, ומושיטים את האצבע המורה אל הכפתור. באותו רגע – מתחלף המספר שעל גבי המסך האלקטרוני. ואז, ממש באותו הזמן, עם חילוף המספרים, מזנק אדם צעיר ממקום מושבו שבשורה השלישית, ומניף אל על את הפתק, עליו רשום בספרות בולטות: 269. מאתיים שישים ותשע, זהו המספר שמופיע גם על המסך!

האיש ניגש בצעדים זריזים אל עבר הדלפק הפנוי, תוך קריאות 'סליחה, סליחה' אל עבר אנשים שונים, עגלות ילדים, תינוקות מתרוצצים, ושאר תקלות הפזורות בדרך אל הדלפק.

הוא ניגש אל הדלפק, ומציג את בקשתו המנומקת: עלי לחדש את הספח של תעודת הזהות.

הפקידה הנחמדה, בשנות הארבעים לחייה, מביטה בו ושואלת בנחת: מה צריך לשנות בספח? לידה של ילד נוסף?

והאיש משיב: לא, גבירתי, רק את כתובת המגורים! עברתי דירה, בשעה טובה!

"והיכן המסמכים המאשרים את מעבר הדירה?", שוב שואלת הגברת.

"אה... אילו מסמכים?... אינני יודע... עברתי דירה גם לפני שנה, ולפני שנתיים... בלי מסמכים... מה בדיוק צריך להביא?"

הפקידה עונה נחרצות ובקול ברור: "אדוני! מסמך! חוזה, ארנונה, אישור. משהו! נייר כל שהוא! נגמר הוויכוח!" ואז מסננת מבין שפתיה: "סססס.... ויכוחים, ויכוחים".

האיש קם בעגמת נפש, ופונה להתקשר לאשתו, לעורכת הדין, לרופא השיניים, לפקיד הדואר, לבנקאי, ולאיש-הנחמד-במכולת-שבה-יש-גם-פקס.

ד. מה המשותף לשלושת הסיפורים הללו?

המשותף הראשון הוא, ששלושתם מספרים על אנשים השומרים באדיקות את כללי תפקידם. את החוק ואת הצדק ועושים את מה שנדרש.

המשותף השני, והחשוב ביותר הוא שכאשר אורלי, חיה, והפקידה קמו בבוקר, הן אספו את ידיהן, רגליהן, בגדיהן, ראשן, אצבעותיהן, תיקיהן, ארנקיהן ועוד – אבל את הלב לא לקחו. אותו השאירו במגירת התכשיטים. וליבן הקטן, הולך ומצטמק, הולך ומחליד.

ה.

בית המקדש, לא חרב בגלל הסיפורים האלו. ההאשמה הזאת היא קטנונית ומיושנת. בית המקדש חרב בגלל דברים רציניים יותר, ומה לעשות, הוא עדיין לא נבנה – וגם זה, כנראה, מסיבות רציניות יותר.

אנחנו אבלים. אמנם אנחנו אומרים תודה להשם על שבארץ ישראל גרים יהודים רבים. אנו מודים לו גם שישנם ישיבות רבות, בתי ספר, גברת טננבוים, שוטרת, משרד הפנים.

איננו שוכחים להודות להשם על שכמעט אין בנמצא חנויות מוכרי טרפות, על שרחובנו סגור לנוסעים בשבת, על שהממשלה מאפשרת זאת, על דברים טובים רבים שקורים לנו.

לכן, בעת המלחמה, מפרסם העיתון מודעה סולידרית, המבקשת מהציבור להתחנן לפני בורא עולם שיצילנו מאויבנו, ולאחר המלחמה, מופיעה מודעה כמעט זהה בגודלה, המבקשת מהציבור להודות להשם על הניצחון, ולהמשיך להתפלל הלאה על מחזיקי הטלפון הסלולארי הבלתי כשר, ועל היתר המכירה המפוקפק.

אבל עכשיו – עכשיו הזמן להתאבל. גם להודות, כמובן, כרגיל, אבל בעיקר להתאבל. להתאבל על מה שאין. לא על מה שיש. על מה שאין. ומה אין? אין.