אאא

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.." (דברים, א, א). פרשת השבוע פותחת בתוכחה שהוכיח משה רבינו את בני ישראל בסמוך לפטירתו. ואם תפתחו חומש עם מפרשים או דיבורים של גדולי המוסר והחסידות על פרשת דברים, תראו הרבה מאוד דיבורים על העניין הזה של התוכחה. הרבה הסברים, פירושים, גישות והנחיות שנלמדות מהפרשה הזאת.

אז בואו ננסה להבין, מה, בעצם, כל העניין של תוכחה?

אחת מתרי"ג מצוות שבתורה, נקראת מצוות תוכחה. כולנו, כל עם ישראל, אחד. עם אחד. גוף אחד. כולנו קשורים זה לזה וכולנו ערבים זה לזה. אחד הביטויים של האחדות המפעימה ושל הקשר הנצחי שלנו, זו מצוות תוכחה.

תקשיב - אומרת לך התורה - אתה לא יכול לראות יהודי בטעות, לעצום עיניים, לסובב את הראש ולהמשיך הלאה! אתה שומע? תקשיב טוב; זה קריטי!! אסור לך להתעלם ממנו! צריך להיות לך אכפת ממה שעובר עליו! תוכיח אותו!

זה כמו לראות עיוור פוסע נמרצות על שפת תהום. הלו! לְמה אתה מחכה? תפוס אותו מהר ותחזיר אותו לדרך המלך! הוא אח שלך! הוא יקר! הוא בן יחיד של הקדוש ברוך הוא! אתה לא יכול להשאיר אותו לתעות שם על שפת התהום! תיגש אליו, ככה, בעדינות, תן לו יד ותגיד לו: "נשמה, תיזהר, אתה הולך ליפול. לא כדאי, זה לא מגיע לך, אתה יקר מדי בשביל ללכת כאן לאיבוד! אתה כל כך טוב וכל כך אהוב, שבטח שמגיע לך ללכת באור, בכבישים סלולים ובדרכים פורחות, לא בכזה מין עמק תלאות! בוא, בוא, הנה, הדרך הטובה היא בצד ימין. בוא תראה..".

מצוות תוכחה במהות שלה היא מצווה מדהימה, שמשקפת את האחדות והיופי, הערבות והגדלות של ישראל.
ואם תוכחה רגילה, מאיש לרעהו, היא מדהימה כל כך, אז על אחת כמה וכמה, תוכחה שמוכיח משה רבינו, המנהיג הגדול והרחמן האמתי, את העם שהוא הוציא ממצרים ונשא על כפיים ארבעים שנה, כשאת אומֵן את היונק באהבה.

התוכחה שהוכיח משה את ישראל, הייתה אחד הדברים הכי מדהימים שעם ישראל קיבל ממנו. כל כולה הייתה מלאת אהבה, אמון, נתינה ואכפתיות. זו הייתה תוכחה אמתית וכל מה שהיא עשתה לישראל זה לעורר בם געגועים לטוב האמתי שלהם ולקלוט את הגודל והעוצמה שבהם.

"שֶׁעַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ נָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, בִּבְחִינַת: "נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ", הַנֶּאֱמָר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. עָזַב לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא נָתַן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל, בַּגְּמָרָא. כִּי עַל-יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל משֶׁה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הוֹסִיף וְנָתַן בָּהֶם רֵיחַ טוֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְזוֹנָא דְּנִשְׁמָתָא.." (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ח).

התוכחה של משה נתנה בעם ישראל ריח טוב. היא הייתה כמו איזה ריח מדהים ומרגיע ומחזק. משהו כזה שנושמים אותו לעומק וסוף סוף נרגעים ומשתכנעים שאני טוב, שאני יכול להגיע לכל הטוב ושכל הסיפור הזה של החיים שלי הוא סיפורו של הטוב השלם והנצחי.

אז עד כאן הכול נשמע מקסים. תוכחה היא מצווה מדהימה, מלאת חמלה, אחדות ואהבה. היא מחזירה את הבנאדם אל הדרך, היא מצילה, היא מחזקת, היא מעוררת בשומע ריח טוב. מה יותר טוב מזה?!

אבל כל בנאדם שחי כאן בעולם יודע שזה לא ככה. מי מאתנו זוכר תוכחה כזאת שהוא קיבל לעומק, עד שהוא נשם את הריח הטוב של הנשמה שלו? ובהפוכה – מי מאתנו הוכיח פעם את אשתו או את הילד שלו או חבר או שכן או גיס או אח, וקיבל בתגובה אמירה נרגשת ומודה ברמה של עיוור שהצילו אותו כעת מהתרסקות אל הלא-טוב? בדרך כלל, התגובות של בני אדם לתוכחה נעות בין כעס, זעם, שנאה, ועד עלבון עמוק ופגיעה.

אז מה הסיפור כאן? למה זה קורה? איפה הטוב הזה שאנחנו מדברים עליו?

אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ח: "אַף-עַל-פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל, וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י"ט): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", אַף- עַל-פִּי-כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (עֵרְכִין טז:): 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ'. וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זֹאת בְּדוֹרוֹ, כָּל-שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁו.

יש כזה דבר שנקרא מי שראוי להוכיח ומי שאינו ראוי להוכיח.

מי ראוי להוכיח?

מי שמבין את המצב העדין הזה שנמצא בו הזולת, וניגש אליו עם רחמנות אמתית, אכפתיות ואהבה. מי שמחזיק כל הזמן את הידיעה האמתית שכל יהודי הוא טוב, רוצה טוב ויגיע לכל הטוב. ואם הוא עכשיו טועה בדרך ועושה שטויות ושגיאות, זה כי הוא הסתבך; לא כי הוא רע! וכל מה שהוא צריך זה יד מכוונת ורחומה שתחזיר אותו לאור.

ומי לא ראוי להוכיח?

מי שלא מבין. מי שבא בכוח, בלהראות לך מה זה, בלתפוס אותך על חם ולדחוק אותך לפינה. מי שבא בכעס והופך את הרחמנות המדהימה שבתוכחה לאכזריות רעילה.

עצור! מה אתה עושה?! העיוור הזה שרץ לו בחושך אל התהום, הוא בכזה מצב קריטי עכשיו! זה לא איזה גביר במטוס פרטי שרק צריך להכריע אם הוא נוחת כעת בפראג או בשוויץ ומבקש ממך ייעוץ כיווני; זה בנאדם עייף ורעב שהולך בעצימת עיניים אל פרוסת לחם שאולי מחכה לו מעבר לבור, ומרוב עילפון הוא לא קולט שהוא מהלך על חבל דק ורופף על פתחה של תהום.

אסור לך להבהיל אותו! ובטח לא לצעוק עליו! תראה אותו, הוא תלוי על בלימה. הוא עומד לו שם מתנדנד בלי שיווי משקל על מילימטר אדמה. כל תנועה הכי קטנה, כל שגיאה, כל דיבור לא במקום, יכול להיות הרסני! תיזהר! אל תתנפל עליו בצעקות! כשאתה בא ככה אתה מסכן אותו באבדון! מרוב בהלה הוא עלול ליפול!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ. כִּי עַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם. כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע, אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע; כְּמוֹ-כֵן עַל-יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, עַל- יְדֵי-זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם, וְעַל-כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם, וְעַל-יְדֵי-זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם.. וּמִמֵּילָא נִפְסָק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם.." (שם, שם).

תוכחה זו מצווה כזאת מדהימה. היא יכולה להשפיע שפע בכל העולמות – כשעושים אותה נכון. אבל כשהיא לא ראויה היא עלולה להיות חטא ועוון ולחבל בכל העולמות.

אז מה עושים? לא להוכיח ודי? כן להוכיח? לפעמים חייבים! מה, ניתן לו ליפול לתהום?

כל מה שאתה צריך כשאתה בא להוכיח זה לבדוק מאיזה כיוון ובאיזו גישה אתה מגיע. ואם אתה כועס או לא מבורר – אז אתה פטור מהמצווה ויכול לסמוך על השם שישלח לילד שלו סיוע ממקום אחר.

ואם אתה בא ממקום של רחמים, רוגע, אהבת אמת ואמון מלא בטוב – "אֲזַי אַדְּרַבָּא, הוּא מוֹסִיף וְנוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת עַל-יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ.."!!