אאא

    "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (דברים א פסוקים א - ד)

    הפסוקים הפותחים את ספר "דברים", מתארים את המקום והזמן בו בוחר משה להפרד מצאן מרעיתו - לפני מותו. אין בתיאור זה ביקורת מפורשת, אך רש"י חושף בפנינו ש"בין השורות" טמונה תוכחה ארוכה ומקיפה על הנהגת עם ישראל - באירועים שונים, במהלך שהותו במדבר.

    לדבריו, כמעט כל מילה או "נקודת ציון" טומנת בחובה ביקורת מוסווית, די לנו אם נציין את חלקם: "בַּמִּדְבָּר- בשביל מה שהכעיסוהו במדבר. בָּעֲרָבָה - בעל פעור בשטים בערבות מואב. מוֹל סוּף - על מה שהמרו בים סוף. בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן - אמר רבי יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן - שהוא לבן, ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. וַחֲצֵרֹת - במחלוקתו של קרח. וְדִי זָהָב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם".

    משה רבנו עושה שימוש מוּשְׂכָּל בביקורת שהוא מטיח בפני בני ישראל - כדי שיתקבלו הדברים על לב השומעים, והתוכחה תשיג את מטרתה. ואולי, דברים אלו מהווים "מבוא לביקורת בּוֹנָה", ומשה מלמד אותנו - כיצד לקיים את מצות התוכחה - בצורה נכונה.

    ה"כלל הראשון" במצות התוכחה - שהיא תהיה אפקטיבית! ובעקבותיה, יְשַׁנֶּה הטועה את דרכיו. אך במידה ויודע המוכיח בוודאות שהחוטא לא יתקן את מעשיו, הרי שאין טעם להוכיחו, אדרבה, "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות ס"ה:), ופעמים אף משתמשים חז"ל בשיקוּל: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין - ואל יהיו מזידין" (ביצה ל.).

    בשו"ת "כתב סופר" (אורח חיים נ"ז), מחדד את הקושי שבמצוה זו:"באמת מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה יותר מכל המצוות, כי צריך לשקול במאזני שכלו אם יוכיח או יפה השתיקה. ונראה לי, שעל זה הזהירה התורה: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ - וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא י"ט) - שתהיה זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא שוגג - להיותו מזיד, על ידי התוכחה. וגם אם מזיד הוא ולא יקבל התוכחה תגדל עוונו ויתרבה עונשו מאילו לא הוכיחו ולא התרה בו. ויפה אמר רבי אלעזר: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח (ערכין ט"ז:)".

    בנוסף, במידה והמוכיח פוגע בכבודו של החוטא, הוא גורם לחוטא להתקומם כנגדו ולהצדיק את מעשיו, ובכך הוא עלול להפסיד את מטרת התוכחה. משום כך, משה אינו מטיח בפניהם את הביקורת, אלא רק באופן מרומז: "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז - מפני כבודן של ישראל" (רש"י).

    רש"י מציין "תִּזְמוּן" נוסף, בתוכחה של משה לישראל - דווקא לפני מותו: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד? מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר: ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי".

    רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר) מבאר את חששו של יעקב מתגובתו של ראובן, שלצד מצות התוכחה - טמונה סכנה גדולה: ברגע שתחדור למוחו של החוטא ההכרה שדרכיו ומעשיו היו רצופים בטעויות חמורות - הרי זו חֲוָיָה מְטַלְטֵלת, ויש חשש שיתקוף אותו בִּלְבּוּל ואיבוד עשתונות, וברוב ייאושו הוא "ישבור את הכלים" ויפרוק עול לגמרי. ומשום כך, חשוב שלא "ללחוץ אותו לקיר", ולהקל עליו את קבלת התוכחה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

    נמצאנו למדים, עד כמה חובת הזהירות המוטלת על המוכיח - שלא לפספס את "המטרה" - על ידי דחיית החוטא. כלומר, עליו לפעול בנְחִישׁוּת - אך גם ברְגִישׁוּת! עליך להיזהר בדבריך עם חברך, בנך, תלמידך, שלא "לאבד אותו" - על ידי הטחת האשמות. ובכך חלילה, נמצא שאתה "שופך את התינוק עם המים".

    יתירה מכך, פעמים רבות האדם הסופג ביקורת נוטה לדחות אותה מעליו, משום שהיא איננה "אמינה" בעיניו, הוא מרגיש שהתוכחה נובעת מיוהרה של המוכיח ובאה לשרת את האינטרסים האישיים שלו. ב"מגרש הפוליטי" כמשל - ברוב המקרים, התוכחה אינה עניינית, וכאשר פוליטיקאי אחד מעביר ביקורת בתקשורת על פוליטיקאי אחר, הוא אינו חותר לשינוי כמו שהוא רוצה "לעשות לביתו", וחפץ לפאר ולרומם את שמו שלו.

    לצורך כך, משה טורח לרכוש את אמונם של ישראל, ולהבהיר להם שמטרת הביקורת שלו היא אך ורק בעבורם, והוא אינו עומד ליהנות ממנה בשום צורה - שהרי הוא עומד למות.

    היוצא מדברינו, ביקורת כנה ואמיתית צריכה להיות אך ורק לטובתו של המוּכח - ומתוך אהבה אליו, ולא על מנת לשרת את מטרותיו של המוכיח, בדרך זו גם המבוּקר יאמין שהתוכחה נאמרה - למענו, ויהיה מוכן לקבל אותה.