אאא

ט' באב.

יום צום, יום בכי. בכי עם סיבה.

המקדש החרב, הגלות הארוכה, האמת הנעדרת.

יום ט' באב סומן עוד בערש ילדותינו כיום חורבן וצער.

מי מאיתנו לא זוכר את חטא המרגלים המפורסם? אותה בכיה, אותו קיטור, שברבות הימים הפכו לשם דבר, לסמל המסחרי של דור המדבר, שלנו כעם.

שנים-עשר מרגלים יוצאים לתור את ארץ כנען, וכשחוזרים? עשרה מהם מוציאים את דיבת הארץ לרעה, זורעים בתוכנו יאוש ופחד ומסבירים לנו שיושבי הארץ גיבורים וחזקים ואנחנו? חלשים כל-כך....

אם לא כלב בן יפונה ויהושע בן נון שמצילים את העסק, יש מצב שלא היינו יושבים היום עם נעלי בית ומקוננים על שריד בית מקדשנו.

גם ככה הנזק מספיק גדול ובורא עולם מחליט להשמיד את דור המדבר מעט מעט לאט לאט במשך 40 שנה...

כותבת הגמרא: "אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר הקב"ה, הם בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות" (סוטה ל"ה). "ואותו הלילה שמאסו בארץ היה ליל תשעה באב, ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב" (תנחומא שלח).

איזו טרגדיה?! איזה אסון?! איך טיול קטן של 3 ימים למיטיבי לכת אל הארץ המובטחת הפך ל-40 שנה?! 40 שנה בהם נאלצנו ללכת לישון בכל לילה בקברים שכרינו לעצמנו, נאלצנו בכל בוקר לקום קצת פחות. קצת פחות יוצאי מצרים? ככה במשך 40 שנה, במדבר, בארץ ציה, עייפים ובלי מים.

אתם הרי אנשים יודעי ספר, ואת חטא המרגלים כולכם זוכרים.

באופן תמוה יש חלק קטנטן שמתפרס בסה"כ על 7 פסוקים ממנו משום מה אנחנו נוטים להתעלם, הוא מגיע אחרי הדרמה הגדולה בה ה' רוצה למחות את שמנו מעל פני האדמה, משה רבנו נופל על פניו ומודיע לבורא העולם שאם זאת כוונתו מוטב שימחה גם את שמו, ה' יתברך מתרצה וממיר את כליון העם היהודי ב-40 שנות גלות במדבר המר הזה ארץ שרף ועקרב.

שניה רגע, עכשיו כאן הכי טבעי היה למצוא את עם ישראל, שבור, רצוץ ובעיקר כנוע נוכח המכה המשתקת שניחתה עליהם לא?! בחסידות זהו השלב המקדים לכל תהליך תשובה באשר הוא. קודם כל תכנע. נפלת חזק ותודה שאתה לא שולט בחיים שלך. תודה שעשית פאדיחה, שאתה לא מבין כלום, שהדרך לגהינום עלולה להראות כרצופת כוונות טובות.

הכי טבעי לא? כזו זאפטה מצלצלת! לא נבין?!

אז זהו שלא.

וכאן נכנס הקטע שמשום מה הזכרון הסלקטיבי שלנו בוחר לשכוח:

בתום הדרמה המטלטלת הזו ניגשים כמה מבני ישראל אל משה עם ראש גדול וברק בעיניים ומודיעים!

"הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ״ וזה נחמד מאוד רק שעכשיו זה לא הזמן: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה' וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב: כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', וְלֹא-יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם", הכי ברור שיש. ובכל זאת, מי שאתמול אמרו אין מצב! היום אומרים רק ככה! ״וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה".

המון דברים אפשר להגיד על התפנית הזו בעלילה ועל חטא המרגלים בכלל, אפשר לדבר על איך ה"היינו בעינינו כחגבים" ממשיך לנהל אותנו עד היום, על איך לא סמכנו על אבא שבשמים? על משה רבנו שבדור? אפשר לדבר על כל ה"אתלחלתא לגאולה" למיניהם.

אבל לי דווקא מתחשק לדבר על איך אחרי כל הדרמה הגדולה הזו הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם?! הם ממשיכים להיות זחוחים ונחושים על איך שהם מבינים, הם לא עוצרים הכל ואומרים: "וואווו!!! יש מצב שאני ממש לא הבנתי כלום!".

ולמה בא לי לדבר על זה?!

כי ב-2000 שנות גלות כבר עברנו 2000 פעם את ט' באב!!! כי יש מצב שאחרי כל הרדיפות השמד, הפרוגרומים, הרציחות הגירוש והתנתקויות גם אנחנו עדיין משוכנעים שאנחנו הבנו הכי טוב, שגם אנחנו לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יש מצב שצמד המילים "אהבת חינם" ו"שנאת חינם" שנזרקים שוב ושוב לחלל האוויר לא נוגעים ולא פוגעים לבפועל ממש שלנו, יש מצב שאנחנו עדיין זחוחי דעת, עדיין מתייחסים לחלקים שלמים בעם ישראל לא כמו עצמנו בשרנו אלא כמו חומה קשה ואטומה שאין סיכוי לעבור.

בא לי לדבר על זה כי ב-15:19 ד' כשהפה מריח כמו קבר, והגוף נחלש ונשבר, כשעדיין לא נושעו, כשכל הסיסמאות על דור שלא אבל על חורבנה, ועל דור שלא ישמח בתיקונה, הסיסמאות על דור שלא נבנה בו כאילו חרב בו, הסיסמאות על באהבת ישראל נביא את הגואל, כל הסיסמאות האלה ניטחות על החומה האטומה שהיא גם בעצם אנחנו...

עוד שעות ספורות נשב לאכול, הגוף יחזור לחוסן הטבעי שלו מפני ההודאה באמת. חגיגות "בין הזמנים" תתחלנה במלא עוזן ועיזוזן.

אולי רגע לפני ננסה להבין שדור המדבר זה אנחנו. הרעבים הצמאים העייפים וקשי העורף. כולנו. משני צדי המתרס. למאוס בארץ הטובה זה גם למאוס בעם הטוב. עם כל כמה שזה נראה מופרך יש לנו קשר ישיר לבכיה הזו. והאבן הבאה במקדש דלעתיד יתכן ותהיה שלנו.