1.
הבית שעל ראש הגבעה מזדקר משתקף, יותר מאשר נוכחות פיזית מרשימה שהיית נכרת מכל פיפס שבו, היווה הבית מקור השראה וקנאת סופרים לסובבים אותו, וזאת דווקא בזכות שוכניו פנימה, של המקום.
לא, לא בגלל קימור מקום החלונות וסלסול עמודי הבזלת הנדירים, יש מי שסבר שלמרות ועל אף הארכיטקטורה היצירתית של האמן החרש גידם שנתן בה מסגולתו הכמעט מטאפיזית.
בשעה של בין ערביים, היה כמו אפשר למשש את רוח והליכות שוכני הבית, רעש ושקט מבורך מתערבלים בהבנה, המולת ילדים עולזים ובריאים מצפים לשקיעה של חמה ולציורה המתלבן מתכתם של לבנה.
וכשרוח צפונית הייתה מופיעה שורקת בבואה, ידעו כל השכונה שזמן שיא הוא בבית שעל הגבעה.
וכשהשירה היית עולה... והפסנתר היה מצטרף...
הבריטון, הטנור והסופרן.
אוי, איזו אחווה.
מי שלא ראה בית זה, לא ראה בית מימיו...
2.
יודעי דבר מבין השכנים מספרים שעל שטות הבית יתפזר, קמצא, בר קמצא, ניואנסים עדינים, כמעט בלתי נראים, רק למיטיבי מבט וקטנוני שכל.
סתם בקטנה, אגו של מי ניצח בלגו, הוא אמר כך, היא החזירה והזכירה לו שהוא בכלל כך וכך...
ואז נשמע קול הטראח...
הכול נשבר, מנקודת השיא, מאור לגויים ודוגמא לשכנים, הפך הבית שעל ראש הגבעה למחול שדים, עד שאפילו ׳מרבה העיניים הדירו את רגליהם מהמקום.
מאהבה לשנאה, מקודש לחול ומשלום למלחמת עולם.
הקימורים, אחד מסימני ההיכר, הפכו פתע למכוערים ומאיימים עקלתון מפלצתי, אבני הבזלת נעשו כבדות ולא קשורות ואבק כבד ומחניק מצא לו מקום למשכן.
היה גם מי שהעיד שראה בעיניו, שועל גלילי מצוי, מסתנן לחורבה הנטושה.
3.
לשני הצדדים היו צידוקים למכביר, ק"נ תירוצים למה, כמה ומתי.
והילדים? הילדים התפזרו, הוגלו לגלות ארוכה וחשוכה, עד דלא ידע.
לא, לא משהו נורא, אצל השכנים, מפוזרים בין העמים.
לארוחות הערב והכביסה המלוכלכת של הבית הם כבר מתגעגעים, לגערה הצולפת של אבא ולמוסר החורץ של אמא הם כוספים.
אבל אבא ואמא צודקים, שניהם צודקים, באותה מידה ומשקל צודקים...
4.
מזמן מזמן הבית שעל הגבעה הפך לגל עד, אטרקציה לאנשים חושבים, מתבוננים, ציון דרך להיסטוריה הכואבת.
קבוצות קבוצות עומדים, מסתודדים מתלחששים.
"ראו בנין יפה זה, כמה מכוער ודחוי הינו כיום, בגלל קטנות שכלו של האדם" אומר המדריך ציון בעצב של אדם שראה בנין ומשפחה יפה בימיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" הוא מגלה מן סודותיו של הבית המופלא והנסי ומוסיף ״שידוד הטבע, הפך ההיגיון, אמונה אבסולוטית בחיי העולמים, גן עדן התחתון, ועתה? ועתה אנה אנו באים?!" כוסף ציון המדריך ודומע.
וכולם נדים בראשם, אמן ואמן.
"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך"...
5.
ושוב טלפון שגרתי של לקוח מוציא אותי מריכוז הכתיבה "מני! אנחנו נהיה ב״ה אחרי תשע באב בצפון בחופשה לכמה ימים, אפשר להזמין ארבע ג'יפים ליום שני הקרוב לשעה 7 בבוקר"?
נכון! יש ג'יפים, אך אין באמת לאן לנסוע מכאן!
יש בית "על ראש הגבעה" מפנק ומרווח, אך הוא חסר את הבסיס!
את רגש הריק, את החלל, את החסר הוא חסר! את השכינה, את האלוקות!
אז אולי נזכה השנה, ולו פעם אחת בודדת בחיים שלמים! "לחיות" באמת מתמצית דמינו להרגיש ולהכיל את המשפט "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך"!