אני יושב ומנסה לכתוב כמה מילים, כותב ומוחק, והידיים רועדות והשכל עדיין לא נכנס לרוגע, והלב מתפוצץ מרוב גאווה ואושר.
אני חייב לצעוק בקול גדול: אשרינו שיש לנו בדור יהודי כזה, הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א. חייב לצעוק צעקה גדולה וענקית שיזעזע את כל העולם. אין יהודי כזה, לא היה ולא יהיה, יחיד ומיוחד בדור, שרק ישמרו עליו מלמעלה הלאה שיוכל להמשיך להיות מי שהוא.
ואני צריך לצעוק יותר בקול ממכם: אשריי שזכיתי שהוא יהיה מורי ורבי, האבא הרוחני שלי מזה כ-5.5 שנים שלא משה ידי מתחת ידו אם הכל ועל אף הכל.
אני ינסה לתאר לכם את השתלשלות העניינים. אתמול בערב התחיל דיון הלכתי בקבוצת הוואטסאפ 'הקואליציה', היחידה מבין השניים שאני חבר בהן, לגבי האם מותר לילד הזה להחליט על חייו או לא? והאם מותר לכפות עליו לקבל טיפול שהוא לא רוצה.
ואז אני נזעקתי זעקה ואני אומר למה לדון אם הוא ימות מהר או לאט? למה לדון בכלל בסטטוס הקיים. למה שלא ננסה לשנות את רוע הגזירה? למה לתת לבית המשפט, לרווחה, לבית החולים ולכל האנשים האלה לריב עם הילד המסכן הזה שפשוט נפל בין הפטיש לסדן??? וישר כולם אומרים: יאללה אנחנו איתך, מה עושים? כולם ללא יוצא מן הכלל.
קם יהודה משי זהב והתחיל לתת עצות אופרטיביות, ואני אומר, חברים עצרו הכל, מכיר את הסגנון של החברה האלה, יש רק יהודי אחד יחיד ומיוחד שיוכל לשנות את רוע הגזירה. מסיבות, חגיגות והכל זה טוב אבל אנחנו צריכים תכלס להציל את הילד.
אני אומר ליהודה משי זהב, אתה ירושלמי חצוף, ואני כאחד שזכיתי, באמת זכיתי, להיות עוזרו האישי למעלה מ-4 שנים, שיודע את סדר יומו המטורף, אין לי אומץ לבקש ממנו. יהודה, אתה ירושלמי שמדבר בשפה של הירושלמים, צור איתו קשר ונסגור שיגיע לשם מחר.
יהודה מרים טלפון לרב, אומר לו הרב בלי הרבה שאלות, קבעתי לך פגישה מחר ברמב"ם בשעה 11 בבוקר עניין של פיקוח נפש לא יכול לשמוע לא ולא רוצה לשמוע לא.
הרב אומר לו יהודה אם אתה מחליט שזה פיקוח נפש אני דוחה הכל.
יהודה כמו שעון שוויצרי בשעה 9:30 מתייצב לי מתחת לבית: "באתי לקחת אותך שלא יהיה לך אופציות לברוח". מרימים מהדרך טלפונים מעדכנים את בית החולים שאנחנו בדרך ושכולם יתייצבו.
אני רוצה להגיד לכם קודם כל יש יהודי יקר מסור ושקט מאוד, משה חרש, עסקן רפואי משכמו ומעלה שעובד שם במסירות אין קץ מטעם עזר מציון. מחכה לנו בכניסה לוקח אותנו לאן שצריך פותח את כל הדלתות, פשוט מדהים.
הרב מגיע נכנסים לפגישת עידכון מסמנכ"ל הבית חולים ד"ר מיכאל הלברטל שמסביר לרב ולכלנו בדיוק את כל התהליך ומי נגד מי.
משם יוצאים לפגישה עם המנהלת המדהימה של מחלקת אונקולוגיה ילדים והיא גם נותנת הסבר רפואי על כל התהליך ומה קורה בדיוק.
משם הרב לבד הולך להיפגש עם הילד. איך שהרב נכנס לחדר נהיה קליק בין הילד לרב, פשוט מדהים, כמו אבא לבן, כמו בעצם שהרב גרוסמן מגנט לכולנו. הנער ישר אומר לרב מרגע זה אתה הרב שלי מה שתגיד לי אני עושה.
ישבו לשיחה של למעלה מ-40 דקות לבד בלי שום הפרעה. הרב יוצא ואומר הילד מקבל כל מה שאני יאמר לו חייבים לצאת מפה לשבת עם ההורים בטבריה. במקביל יהודה משי זהב יוצא לפגישות עם הפרקליטות והמשטרה להרגיע את הרוחות.
הרב עוזב את כל הסדר יום שלו ואני יודע שיש לו הרבה מה לעשות באותו יום. ונוסע לטבריה עוזב את הכל. יושב עם ההורים למעלה מ-3 שעות רצופות, משם הולכים ביחד לרבם ומורה דרכם הרב דב קוק.
שלא תחשבו שבזה נגמר הסיפור, משם הרב נכנס לאוטו נוסע לא פחות ולא יותר לר' חיים קנייבסקי שבבני ברק.
שואל מה שהיה צריך לשאול ומקבל תשובה ברורה ומוחצת וחוזר לטבריה להורים ולרב דב קוק עם התשובה.
משם נסללה הדרך וההורים והילד התקשרו להנהלת בית החולים והודיעו מה שהיה מבוטל מרגע זה נכנסים לסידרת טיפולים לכל דבר והכל כרגיל.
חברים אני עדיין נרגש נפעם ואפילו מזיל דמעה מהתרגשות. כן, לא חוכמה לרוץ לקריאות עם צקלקות וסירנות כדי לקבל גאווה או להסתלבט בין החברה. גם להתעסק בכזה דבר של ילד שאף אחד לא מכיר ולא יודע מי זה, יהודי פשוט מטבריה, זה יותר שווה מהכל ביחד.
ואני אומר שוב אין על יהודה משי זהב ואין על הרב גרוסמן בעולם כלל וכלל וכלל וכלל ואשרינו שזכינו שיש לנו בדור שני אנשים יקרים כאלה כל אחד בתחומם הוא.
וכאן המקום להודות לאכסנייה המכובדת נבחרת הקאוליציה שבזכותה הגענו עד הלום.
וחברים בקשה אחרונה יש מצב גדול שנעשה מסיבה ענקית מפוצצת ומיוחדת ביום חמישי כדי להקל עליו את הסבל הגדול של הטיפולים מי שיכול להירתם או להגיע או להביא איתו חברה אודה לו ע"כ מאוד.