אאא

בשבילנו, ילידי שנות השמונים שעל ציר בני ברק ירושלים, המודעות והחלוקה המגזרית היתה פוליטית - ספרדים אשכנזים. בתי הספר השונים, השפה, העיתונות הכתובה והעסקונה הפוליטית היוו גורם מפריד ומבדל, כך שכל גחמה ולו הקטנה ביותר של אחד המזהים היתה עילה לפריצת הלהבות ברחובות היהדות החרדית.

אבל זה בטח לא התחיל שם. מאז קום המדינה נפוצו מחלוקות מגזריות ותרבותיות סביב כמעט כל נושא - אצ"ל, לח"י, ההגנה, ימין ושמאל, שזוהו בעיקר כמצביעי מחל ומערך, תרבות האוכל, המוזיקה ומה לא.

אבל גם אז זו לא היתה ההתחלה. סיקריקים למשל אינו מושג שהומצא בדורינו. רק לפני כשבוע המונח היה שגור בפיהם של קוראי ומספרי אגדות החורבן. וההיסטוריה יכולה להרחיק עד לתקופה בה היינו לעם.

"כשם שפרצופיהם אינם שווים"

די לנו לו היינו מביטים גם היום ימינה ושמאלה, מזרחה - ומזרח אירופה, דרומה וצפונבונה, צופי תיאטרון מול אצטדיוני הכדורגל, וברזולוציה גבוהה יותר; צהוב ואדום, מכבי והפועל. חובשי כיפות מול כאלו שאינם - שם הרזולוציה הגבוהה מרובת פיקסלים אף יותר; סרוג, מול שחור, מול קטיפה, מול עור, מול מאוייר וכו'.

השקופים מול מעמד הביניים, הטייקונים ושליחיהם הלוביסטים מול עיתונאים ומעצבי דעת קהל, קוראי אתר פלוני מול מתחרהו הישיר, מאזיני וצופי מדיה זו מול רעותה, וטוקבקיסטים מושפעים המוסתים ומסיתים.

נדמה שהסיפור הזה לא יכול להיפסק.

אבל אז צצה עובדה מעניינת: המחלוקות נדמו, או לפחות עוצמתם דעכה ברגעים קשים לעם היהודי. "צוק איתן" זו אולי הדוגמה האחרונה, אך קדמו לה מלחמת המפרץ, ששת הימים מאורעות קשים מההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

אז אולי הגיע הזמן שנשאל, בקול: "למה? למה צריך את הכאב כדי לאחד?".

השבת הזו הינה "שבת נחמו". אחר תקופה קשה של גלות, ששיאה בשבת חזון ותשעה באב - אנו מוצאים פתח לתקווה.
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.

בואו ניקח על עצמינו קבלה אחת קטנה; כבוד לאדם באשר הוא אדם. באשר הוא יהודי. באשר הוא צלם אנוש. מחלוקות ענייניות היו ויהיו - אך השיח חייב להיות מתוך כבוד והערכה לזולת.