הפלפול השבועי: מה מעמדו של צ'ק ערבות?

הגמרא (בבא בתרא קעג:) אומרת כי התחייבות הערב לשמש כמגן לחובו של הלווה היא מוגדרת כאסמכתא (התחייבות ללא סמיכות דעת מלאה לקיום החיוב). הערב איננו באמת מעוניין לשלם את חובו של אדם אחר, על כן אין בהתחייבותו לערבות החלת שיעבוד אישי אמיתי ולכן ההסכמה לשמש כערב לחוב היא אסמכתא בעלמא.

בהמשך הסוגיה מבארת הגמרא, כי לשיטות הסוברות שאסמכתא אכן יוצרת שיעבוד אישי, אזי ברור שהתחייבות הערב יוצרת תוקף ולכן הערב חייב לעמוד בדבר הבטחתו, אך לשיטות הסוברות שאסמכתא איננה יוצרת קניין או שיעבוד אישי, אזי התחייבות הערב נוצרת בעקבות הנאת הערב מכך שהמלווה סומך עליו, ובגין חתימתו הוא מוכן להעביר ממון ליד הלווה.

נחלקו הראשונים כיצד הנאת הערב מהאמון שניתן בו יוצרת מנגנון המתמודד עם בעיית האסמכתא. הרשב"ם (ב"ב קעג: ד"ה גמר ומשתעבד ) מבאר כי האמון שניתן בערב מוביל להתבוננות חדשה על סיטואציית ההלוואה, מעתה ניתן לומר שהמלווה איננו גוף עצמאי הנסמך על הערב, אלא המלווה פועל מכוחו ובשליחותו של הערב.

לאור התבוננות חדשה זו מבאר הקצות החושן (סי' קכט סע"ק א) כי הנאת הערב מהאמון שניתן בו, היא זו שיוצרת את השינוי במשחק התפקידים, ורק בגלל ההנאה שהערב מפיק מהאמון בו הוא נהפך להיות שחקן ראשי בסיטואציית ההלוואה. ממילא במקרה של תקלה, הערב ניאות בכל ליבו לשפות את המלווה שפועל בשליחותו.

האבני נזר (יו"ד סי' קנא ) מבאר כי רכיב הנאת הערב פועל מעט שונה מהבנת הקצות החושן. אומנם המלווה פועל בשליחות הערב, אך גם קניין שליחות יכול ללקות בבעיית האסמכתא, על כן אנו נזקקים לרכיב הנאת הערב, וזאת כדי לקזז את חולשת ההסכמה לערוב ולשלם חוב של אדם אחר.

הריטב"א סובר כי הנאת הערב פעולת בדרך שונה מהבנת הרשב"ם, לשיטת הריטב"א האמון שהמלווה נותן בערב גורם לו הנאה וקורת רוח אשר יש בהם שוויות ממונית. אומנם לא נערכה שומה להנאת האמון, אך ברור כי לקורת רוח יש שוויות ממונית וכי אנשים נוהגים להוציא ממון בכדי לזכות בהנאות מסוג זה. לאור זאת בעיית האסמכתא כבר איננה קיימת, משום שהערב מקבל שכר ותמורה בשביל השיעבוד האישי וממילא התחייבותו נעשית בלב מלא ללא חיסרון האסמכתא.

מתוך הדברים יכולה לעלות מסקנה, כי ערב אשר נותן צ'ק פתוח ללא ידיעה מיהו הגוף המלווה,אין לערבותו תוקף הלכתי, משום שהערב איננו יודע מיהו הגורם שסומך עליו ומיהו הגוף אשר נותן בו אמון. ממילא קיימת בעיה ביצירת המנגנון (הנאת הערב ע"פ הבנת הרשב"ם )שמסיר את בעיית האסמכתא ומקזז את אי הרצון לשלם את חוב הזולת.

כהבנה זו פסק הש"ך (חו"מ סי' קכט סע"ק ד) שאם הלווה ביקש את ערבות חברו ללא ציון שם המלווה הספציפי, אין להתחייבות הערב כל תוקף הלכתי וממילא הערב אינו משועבד לשלם את חובו של הלווה. בקצות החושן ( סי' קכט סע"ק א ) ביאר לשיטתו(שהובאה לעיל) את סברת הש"ך, כי בעיית האסמכתא שבהתחייבות הערב יורדת רק אם נסבור שהמלווה משמש כשליחו של הערב לתת כסף ללווה. לכן במצב שהערב איננו יודע מיהו שליחו ואין הוא נהנה מערבותו, ברור כי הוא אינו משמש בתפקיד ממנה השליחות, וממילא התחייבותו איננה נעשית בדעת מלאה ובלב חפץ.

אלא שבספר משפט הערב (סי' ז) הקשה שלכאורה הש"ך סותר את עצמו, משום שהש"ך (חו"מ סי' נ סע"ק ח) כתב שהתחייבות הערב בשטר יכולה ליצור חלות ושיעבוד גם אם הערב איננו יודע מיהו המלווה. ותירץ שם (משפט הערב סי' ז) כי יש לחלק בין התחייבות הערב בעל פה לבין התחייבות הערב בשטר חוב. התחייבות בעל פה אכן יכולה לשעבד את הערב רק אם הערב יודע מיהו המלווה, משום שקיים צורך ביצירת הנאה מחמת האמון שניתן בו, אבל התחייבות בשטר יש בה שוני, מפני שהתחייבות בשטר כשלעצמה יכולה ליצור חוב אישי קניין ושיעבוד, לכן מספיקה ידיעתו הכללית של הערב, כי גוף אשראי מסוים בדק אותו והוא מוכן להלוות על פיו. ידיעה זו יוצרת הנאה מסוימת שבכוחה להסיר את בעיית האסמכתא של הערבות ולהעמיד את חבות שטר הערבות.

לאור הדברים ניתן להגיע למסקנה כי נתינת צ'ק ערבות יכולה להקים ערבות תקפה ושיעבוד אישי של הערב. אלא שדין זה יהיה תלוי כיצד נגדיר את תוקפו ההלכתי של הצ'ק (להרחבה ניתן לעיין בשיעורים "מעמדו ההלכתי של הצ'ק חלק א'-ב' מתאריכים י'- יז' בשבט תשע"ה). הגדרת הצ'ק כשטר חוב אכן תקים חובת ערבות מלאה כמבואר בש"ך ובקצות החושן לעיל, אך אם תוקפו ההלכתי של הצ'ק יוגדר רק כמכתב המורה לבנק להעביר כסף מחשבון לחשבון, אזי אין לראות בצ'ק כשטר חוב המחייב ויוצר שיעבוד אישי, וממילא ערבות באמצעות צ'ק ללא ידיעת הערב מיהו המלווה, לא תיצור כל חבות או שיעבוד של הערב.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה

לתגובות ולשיעורים בנושאי הטורים השונים stern1416@gmail.com