אאא

לפעמים הזויים הם המקרים שמזמנת המציאות בישראל, לא פעם גם עצובים הם. והנה בשבוע האחרון נזדמנה ההזייה לחדשותינו, כאשר פסיכופט בשם שליסל נטל סכין והלך למצעד בירושלים לדקור את הצועדים. שבוע בלבד אחרי שהשתחרר ממאסר על מקרה זהה לפני עשור, חזר ופשע בשנית. פסיכופת ופושע חוזר, וייתן את הדין על השנייה כבראשונה. לא באתי לחשב חשבונות שמיים, אך נראה לי שגם שם מצבו לא מזהיר. מחלל שם שמים כזמרי, ומסביר חילולו כפנחס. והנה משוגע אחד הפך למבחנה של חברה שלמה, ובמיוחד זוהי שעת מבחן ליחסי החרדים והשמאל בישראל.  

אותו שמאל שמתיימר תמיד להזדהות עם האחר, ולקבל את השונה, לקדם את השיח והאחווה, להנמיך את הלהבות ולמצוא את המשותף, להביא את השלום, ועוד מילים נהדרות למכביר.  יפות המילים, אך אותו שמאל כעת הוא אחר, הוא שמאל ששונא, שמאל שמכליל, שמאל שמתעב. הנה השמאל לפניכם, תוכו אינו כברו, שנאתו עומדת לעד, והחרדים טרף לפיו. כזה ראו והיזהרו.

 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
אותם מביני האחר הפכו לשוטני האחר, אותם שמדברים נגד הכללה הפכו לנושאי דגלה. יו"ר מרצ ח"כ זהבה גלאון באירוע לאחר הדקירות במצעד (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הגדלה

כל אידאולוגיה ניתן לבדוק אם כנה היא, או שהיא רק מסווה לקידום אינטרס מסויים. המבחן פשוט, מי שנאמן לאידאולוגיה, מחיל אותה באופן שוויוני על כל מקרה שיובא לפניו. מי שמקדם אינטרס, מאמץ האידאולוגיה כאשר היא משרתת אותו, ונוטש אותה ומאמץ אחרת מיד כאשר האינטרס ידרוש זאת. המציאות בארץ מספקת מקרים למכביר, ובהם אפשר לבחון עקרונות ודעות, ובמקרה זה את השמאל הישראלי.

תמיד אחרי פיגוע שמבצעים פלסטינאים יש לשמאל את המנטרות הקבועות, "זה עשב שוטה", "מפגע בודד", הם אומרים תוך ניסיון לגמד את ההסתה האינטנסיבית לרצח ואת הסגידה לרוצחים אשר קיימת בצד השני. ובכלל הם מנסים למזער את המעשה ולהעלים את העושה "אבנים הושלכו" כאילו מעצמם, "אלמונים ביצעו" בלא לציין את זהותם אשר כולם יודעים מהי, ובכלל זה רק "חשד לפיגוע" אשר כלל לא בטוח שהאיבה היא המניע לו. כלומר, לא בטוח שהמעשה נעשה, לא בטוח על ידי מי, ולא בטוח מה הסיבה. ואחרי כל ההסתייגויות, מגדילים את הלגיטימיות של הרוע, "צריך להבין את הרקע", "היאוש" ו"הכיבוש", הם הם אשר עושים את האסור למותר, ואת הרע ללא נורא. אחרי כל אלה, הקריאה שלהם תמיד הייתה ברורה - "הממשלה צריכה למנוע פיגועי נקמה". כלומר, הרוצחים סבבה, אבל עכשיו צריך להגן על סביבתם לבל תינקם.

זוהי האידאולוגיה, להבין את האחר, לזהות את מניעיו ולהקל עם רוע מעשיו. לאחר מכן, למזער את המעשה, ולנסות לטשטש את קיומו. ושוב, להבין, לכבד, לדבר, להרגיע. הרי רק כך נביא את השלום. לכו תבינו, אבל זוהי אידאולוגיה. וכבודה בעקביותה מונח.

אך עקביות אין. יהי היום והפסיכופת שגעונו ביצע, וכל העקרונות האידאולוגיים פתאום התהפכו. בלי שום התייחסות לכך שרק אדם פסיכופת אחד נקט מעשה (אותו המשוגע בשני המקרים), בלי שום התייחסות לכך שלא נתמך על ידי אף אחד, לא רבנים ולא עמי ארצות, תוך התעלמות מכך שאפילו משפחתו נידתה אותו, פתאום, "זה לא עשב שוטה אלא ערוגות", "צריך לעצור את ההסתה", "תוציאו את ספרי התנך ותמחקו פסוקים" ועוד כהנה וכהנה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
למה השמאל לא מנסה להבין את מניעיו, כפי שהוא עושה עם רוצחים פלסטינים? הדוקר ישי שליסל (צילום: פלאש 90)
הגדלה

אותם מביני האחר הפכו לשוטני האחר, אותם שמדברים נגד הכללה הפכו לנושאי דגלה, אותם שבאים להנמיך להבות הפכו למלבי האש ואף מחולליה. הכללה, הדגשת הקולקטיב, האשמת מערכת החינוך, הדגשת המוצא, כל אלה הפכו לדרישות והאשמות מודגשות הנישאות עלי כל מיקרופון ופרופיל פייסבוק.

כי זו לא האידאולוגיה, זו האג'נדה. האידאולוגיה מאומצת רק כאשר היא משרתת את המטרה, והמטרה היא קוסמופוליטית, אנטי לאומית ואנטי דתית. את המטרה יש לשרת, והאידאולוגיה מתחלפת בהתאם לצורך המזדמן. ואם החרדים נתקעים פתאום על הדרך לקידום האידאל הרצוי, אז בכיף – אפשר לטגן אותם יחדיו ובהאשמות שווא ולהאשים את כולם ברצח.

ולסיום, אני יודע שיהיו שינסו להפך בדברי ולהציגם כהגנה לרוצח, או כניסיון הצדקה לרצח. ולמרות שדברי מפורשים, אוסיף ואפרש ולו כדי לסכור פי מסיתים. לא רק שאינני מצדיק את הרצח, אני תוהה ביני לבין עצמי מדוע לא נורה במקום על ידי כוחות הביטחון (כנראה בגלל הנהלים המוגזמים שהשמאל כפה על מערכת הביטחון). הסיבה שאינני מגנה, היא כיון שאינני קשור. קבוצת הייחוס של הרוצח היא לא החרדים, אלא הפסיכופתים. הם צריכים לגנות. יודעים מה, אני מגנה בשבילם. לבד הם לא יכולים.