יש לי בעיה; אני צריך לעזור

סוד כזה שקוראים לו "יש לי בעיה; אני צריך לעזור".

בפרשת השבוע נאמר על מצוות צדקה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים, ט"ו, י). התורה הקדושה מגלה לנו, שבניגוד לאיך שאנחנו תופסים את זה לעתים, לתת זה לא להפסיד. לתת זה לקבל כרטיס כניסה חינמי לאגף הברכות, ההצלחות והישועות.

רבי נחמן מברסלב זיע"א אומר שהנתינה זה המפתח שפותח את כל השערים הסגורים ומרחיב את כל המעברים הצרים. מין נוסחת פלא כזאת שסוללת את הדרך אל האור: "הצדקה מרחבת כל הפתחים של הקדושה, שכשאדם נכנס באיזה דרך ועבודה מעבודת השם יתברך, אזי הוא צריך לפתוח שם פתח לכנוס באותו הדרך, ובשביל זה כל ההתחלות קשות. ועל ידי הצדקה מרחיב הפתח, כי הצדקה מרחבת ופותחת ביותר כל הפתחים של הקדושה." (ליקוטי עצות, ערך צדקה).
תחשבו כמה זה מדהים. וזה מדהים במיוחד כשמתבוננים בתחום של ריפוי נפשי. כפי שרבי נחמן כותב "עיקר הגלות היא גלות הנפש" כמו שיודע כל מי שמכיר את צרות נפשו - אף אחד מאתנו לא יכול להציל את עצמו. אנחנו יכולים ומחויבים לעשות השתדלות. אבל עוד אין נוסחה מקצועית שמרפאה נפש.

אדם יכול לנסות במשך שנים על גבי שנים ללכת באיזו דרך, להתקדם באיזה תחום, לפרוץ קדימה אל הקדושה. לחפש היכלות של אהבה, של טוב, של אמון, של רצון, של שלום. להשתוקק לטעום טעם של ריפוי. והרבה פעמים הוא מרגיש תקוע. מקרטע. שערים מברזל ובריחים מפלדה.

ואז, מה העצה של התורה מול המסך האטום הזה?

לתת.

להציל את עצמך אתה לא יכול, אבל להציל את השני אתה יכול מאוד!

תקוע לך בדרך? - אז תיתן.

יש לך בעיה? – אז אתה צריך לעזור!

כואב לך? - אז בוא תבדוק מה כואב לאח שלך.. תעזוב לרגע את עצמך. תפסיק להגן בחירוף נפש על החוויה שלך. תתחום בגבול רך והחלטי את הילד הקטן והפגוע שבך, זה שרוצה שרק יראו אותו ויבינו אותו וירחמו ויחמלו ויאהבו ויכבדו ויעטפו.. בחר לך יהודי אחד - רצוי את בן הזוג שלך - למסור עליו נפש. שים אותו בראש סדר העדיפויות שלך – ותיתן!
כפי שהרב דסלר זצ"ל (במכתב מאליהו) כותב שהעולם מחולק לשני סוגים אלו שלוקחים ואלו שנותנים. ולהיות אדם מתוקן זה להיות אדם נותן ולא נוטל.

למה? מה הקשר? מה עניין הקושי שלי לנתינה?

כי ככה. זה מין טכסיס כזה. אלו הם הנתונים שהשם יתברך הטביע בתוכנת ההפעלה של יהודי. אתה תיתן ובאופן אוטומטי כל המסכים הנעולים יתרוממו מולך ב"שאו שערים".. ככה זה בכל תחום, וככה זה בפרט כשמתמודדים בזירה הנפשית. בגלל שכמו שאומרים הצדיקים, אין כזה דבר בעיה נפשית. יש הסתרה נפשית.

מה זאת אומרת?

לכל אחד מאתנו יש נפש מדהימה, שהיא נחצבה ממקור עליון ויש בה את כל הטוב. כל האור שהיה בך כשהיית ילד וידעת לאהוב עם כל הנשמה ולהתגלגל מצחוק ממאומה וליהנות מכל פרפר מרחף ולבכות כשכואב ולהאמין ולשמוח ולחיות באמת ועם כל המרץ והכוח.. כל האור הזה שהיה, הוא גם ישנו. אבל בהסתרה.

שכבות שכבות של כאב ושל ריחוק מהשם מסתירים ממך את עצמך וגורמים לנפש שלך להיראות מלוכלכת וחולה. מכורה. אגואיסטית. מדוכאת. חרדה. נזעמת וזנוחה.

לקחו לך, צחקו, זלזלו, התנכרו, איימו, זנחו, דרשו ממך להיות גבר (בן 5..) להתאים את עצמך לציפיות, לנגב את הדמעות ואגב כך, להפסיק להיות.. החיים על משבריהם כיסחו אותך עד תום. קוברים את האור ומקפיאים את האהבה, מכבים את הרצון וחונקים את השמחה.

אבל מעבר לכל הכיסויים וההסתרות, הנפש היא אותה מדהימה ועדינה שנחצבה מחת לכיסא הכבוד. וריפוי זה אומר לקלף את ההסתרות ולחזור להיות.

ואיך מקלפים הסתרות? עם מקלף? על האש? באופן ידני? עם מכשור טכנולוגי?

אין דרך לקלף הסתרות. אתה יכול ללכת לאיש מקצוע, לדבר על עצמך ועל הילדות, ללמוד מיומנויות התמודדות, אולי להיגמל מאיזו התמכרות. אבל אתה, אתה בעצמך, האש שלך, הנפש שלך, איפה אתה? איך תגיע אליך? איך תפרוץ את ההסתרה?

את ההסתרות השם יתברך שם ורק הוא, וברצותו, יסיר אותן. וזה יקרה רק כשיהיה לך ברור שאתה מהנותנים!
אם יש לך לפחות יהודי אחד שאתה מוסר נפש על הריפוי שלו – אז גם השם, כביכול, ימסור נפש בשביל הריפוי שלך. הוא ישים בצד את כל השיקולים, הדינים והחובות, יסתכל עליך בעיניים טובות ואוהבות, יסיר ממך שכבה אחר שכבה, וייתן לך להתגלות.