אאא

"וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". (דברים י"ט פסוקים י"ח - י"ט)

בפסוקים אלה, המתארים את עונשם של "העדים הזוממים", אנו נחשפים ל"חוק ההדדיוּת" שמציבה בפנינו התורה פעמים רבות - "מידה כנגד מידה": וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו - על האדם להיענש באותו אופן, בו הוא התכוון - לפגוע במישהו אחר.

אך למרבה ההפתעה, פרשה זו נחשפת  לכאורה, כענישה לא-מידתית, כמבואר ברש"י בעקבות חז"ל: "כאשר זמם - ולא כאשר עשה, מכאן אמרו: הרגוּ - אין נהרגין". רוצה לומר, במידה ולסיפור היה סוף טְרָגִי, ובית הדין הספיק להוציא את הנאשם להורג - על פי העדות השקרית. אזי, אפילו אם יבואו אחר כך עדים שיעידו שהעדים הראשונים - שעל פיהם נהרג הנאשם, הם בעצם "עדים זוממים", לא גוזרים עליהם מוות. וכבר עמדו על כך הפרשנים: הרי הדעת נותנת, שדווקא בגלל שהם גרמו עוול נוראי כל כך, והביאו למותו של אדם "חף מפשע", אין סיבה להקל בעונשם ולפטור אותם ממיתה, ומדוע אי אפשר לחייב על "הזממה" לאחר שהיא יצאה מהכח אל הפועל?

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר את "הפרדוקס" - באופן עמוק. לצורך כך - הוא מקדים, שכל אדם החושב רעה על רעהו, מסתכן בכך שאותה הרעה - תחזור ותפגע בו: "לעולם תמצא כי המחשבה מתהפך על המחשב רע - אם חשב שלא כדין".

כמו שמצינו בהמן: "יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ" (אסתר ט). לדברי מהר"ל, זהו איננו רק "סיפור יפה" בו נענש הרשע - באותו אופן בו הוא רצה להזיק לאחרים, אלא המן "כרע לעצמו את קברו", על ידי עצתו הרעה הוא יצר "כח מזיק" בדמות מוות בתלייה, וכיון שהיהודים נמצאו זכאים על ידי ההשגחה העליונה, ואינם ראויים לעונש שכזה, חזר אותו "מזיק" אל מי שיצר אותו - ופגע בו, נמצא שהמן עצמו גרם את מותו בתלייה.

הוא ממחיש זאת, במשל לספינה השטה במים בעוצמה רבה - על מנת לפגוע בספינה אחרת ולהטביעה, אם הספינה השניה חזקה יותר, הרי שההתנגשות תגרום דווקא לספינה הפוגעת - להפגע ולטבוע מכח אותה עוצמה שהיא הפעילה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

על פי זה, מבוארים דברי ריש לקיש: "החושד בכשרים - לוקה בגופו" (שבת צ"ז.) - "אחר שהוא חושד שלא כדין, וחושב עליו מחשבה שלא כדין, הנה המחשבה תהפך עליו בגופו להיות נלקה באותה המחשבה". וכן מה שמצינו בסנהדרין (דף מ"ט.) "תהא לוטא ולא תהא לאטה" (לעולם תהיה מן המקולל ולא מן המקלל), "כי המקולל, בעבור כי שלא כדין המקלל עושה - אין הקללה תבוא עליו. אבל המקלל שלא כדין - הרי אותה קללה בעצמה תחזור ותבוא עליו, כי ראוי להיות נהפך עליו".

דוגמה נוספת: "הוא דומה לאדם שזרק אבן בדבר קשה ואין נכנס בו, אותו אבן - שב עליו". אך מאידך, "אם נגמר המעשה, שוב אין לומר כי אותו מעשה יתהפך עליו, שהרי אדרבה, נגמר המעשה - ואיך יתהפך עליו". משמע, "הרוע" הוא מעין "בּוּמֵרַנְגּ", כיון שאדם קלל או זמם לעשות רעה לרעהו, הוא יוצר "אנרגיה שלילית", שבאופן טבעי, הולכת ליעדה - אל האדם כנגדו היא כוּוְנה, ובמידה ומדין שמים אותו אדם אכן ראוי לרעה שתבוא עליו - היא מתקיימת בו, ומאותו רגע "האנרגיה השלילית" פעלה את פעולתה, ומתנדפת ונעלמת. לעומת זאת, אם אותו אדם אינו ראוי מדין שמים - לאותה רעה, ממילא אותה "אנרגיה" לא פוגעת בו, וכיון שלא התממשה, היא פונה מעין "סיבוב פרסה" וחוזרת ופוגעת במי שיצר ושלח אותה.

מעתה, "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" אינו רק עניין "מידתי" - שיענש בדרך בה רצה להעניש את רעהו, אלא הוא עניין "טכני" - המחשבה הרעה שהוא יצר כנגד חבירו - תחזור אליו, והיא עצמה תעניש אותו. ממילא, כאשר זממו עדים מוות על אדם חף מפשע, כיון שזממתם מגיעה אליו ואינה מוצאת מקום להכנס אצלו, משמים שולחים עדים אחרים שיזימו אותם, ומאותה שעה "הזממה" שהם הפעילו חוזרת לפגוע בהם.

אך דווקא משום כך: "כאשר זמם - ולא כאשר עשה", כי אם "הזממה" שלהם אכן פגעה באותו אדם וכבר בוצע גזר הדין כנגדו, ומשמים לא הצילו אותו מהמוות, ממילא, "הרוע" שיצרו העדים כבר התממש ונעלם, ומאותו רגע, הוא כבר אינו קיים בעולם על מנת שנשתמש בו - כנגדם.