אאא

שערוריית הסמינרים: ביום ראשון הקרוב יחלו אלפי בנות את שנת הלימודים החדשה בסמינרים, הן נמצאות בימים אלו בהכנות האחרונות לקראת הרגע המיוחד, מתקשות להירדם בלילה מרוב התרגשות.

אבל בזמן הזה, יש לא מעט בנות אחרות שיושבות בבית ועצובות, בוכות ודואגות, הדמעות זולגות על לחייהן ללא הרף כאשר הן מסתכלות על חברותיהן לבית הספר היסודי שמאושרות לקראת שנת הלימודים הבאה ואילו הן, עליהן נגזר שלא לדעת עדיין היכן הן ילמדו בשנה הבאה.

ולא, לא כי יש איתן בעיה רוחנית, לא כי הן באות חלילה מבית בעייתי, להיפך, הן בנות אברכים, הן גדלו על ברכי התורה וההשקפה, ההלכה והמוסר, הן באות מהבתים הכי טובים בעיר, אלא שעליהן גזרה הפוליטיקה לכאוב ולסבול.

וההורים? למרות הקושי וחוסר האונים אלו מול דמעותיה של הבת היקרה והאהובה, משתדלים שלא להישבר, ממשיכים לפעול, לא מוותרים ולא מרפים. ורק בחדר, לבד, מרשים לעצמם להישבר ולבכות, לבכות ולבכות.

דוד (שם בדוי) תושב העיר אלעד, הוא חרדי ספרדי, חרדי במלוא המובן החרדי של המילה, אבל לנערה טובה ואיכותית, אבל בתו לא שובצה לשנת הלימודים הבאה, בגלל פוליטיקה זולה ורעה, הוא יושב בבית יחד עם בתו, ובין טלפון אחד לשני, הוא מנסה לנחם אותה, נלחם לא להישבר. הוא מתקשה להבין מדוע הבת שלו, שהיתה אחת הבנות הטובות בבית ספר היסודי, נשארה ללא מקום לימודים, אף אחד גם לא טורח להסביר לו או לענות.

בשיחה כואבת עם "כיכר השבת" מגולל דוד, בקול שבור, כאשר דמעות חונקות את גרונו, את הימים הנוראים שעוברים על משפחתו הנכבדה. דוד מתאר בעדות מסעירה את הסבל והכאב שהם מנת חלקם של משפחות חרדיות רבות, שמתמודדות עם אי קבלת בתן לסמיר על לא עוול בכפה.

"אני אנסה להמחיש לך", פותח דוד, "אתמול הבת שלי יצאה לקנות משהו מהמכולת הסמוכה, החברות שלה עמדו בחוץ ודיברו, קבוצה של חברות, היא ברחה הביתה, היא לא דיברה עם אף אחת. ברחה הביתה מבושה".

"אני, נשבר לי הלב... נכנסתי לחדר, ישבתי והורדתי דמעות עם עצמי..." מספר דוד והכאב שב ועולה, "יצאתי החוצה בכדי לחפש את הבת שלי, חצי שעה אחרי זה, אני רואה אותה עם הבגדים שוכבת במיטה, עם הבגדים היא נרדמה, אתה יכול להבין איזו הרגשה... קורע את הלב לראות אותה".

דוד ממשיך ומספר: "אתמול היא הייתה צריכה איזה ספר מחברה בבניין סמוך, היא לא הסכימה לצאת, שלחה את אחותה, היא ממש עד אחד בלילה הייתה ערה בכדי לשמוע אם הגיעו תשובות, היא שמעה טלפונים שלי עם אנשים ורצתה לדעת אם יש תוצאות. שאלה אותי 'נו, יש תשובה, אבא? יש תשובה?', זה קורע.

"אתה לא יכול לעמוד מול העיניים שלה, ילדה בת 15 שמסתכלת לך בעיניים, אין לך מה לענות לה, וגם אין הסבר, אין הסבר למה היא לא התקבלה, מה אפשר להגיד לנערה כזו, מה?...".

דוד, מותח ביקורת על התנהלות עיריית אלעד והעומד בראשה ישראל פרוש וטוען כי אין אף נציג מטעם העירייה שמשוחח איתם: "ראש העיר פרוש לא מינה נציג שידבר אתנו, לא מינה. אתמול היינו אצלו (אצל ישראל פרוש. י"כ), הלכנו ללשכה שלו, הוא יצא מהדלת ואפילו לא הסכים לקבל אותנו.

"דיברנו אתו, רדפנו אחריו עד הרכב, הבן-אדם כל מה שהוא עשה בשלוש דקות האלו מהלשכה לרכב זה להיפגע מאיזו אשה שעמדה וחסמה לו את הדרך. 'ככה? אתם בני תורה?', השתלח בנו כאילו אנחנו ילדים קטנים. התחיל לנזוף בנו, כל מיני דיבורים כמו ילד שנפגע. אתה מוצא את עצמך כמי שמתגונן.

"ראש העיר עושה חשבונות מול שני מנהלי סמינרים כי הוא מפחד מהליטאים, יש כאן בעיר הרבה כוחות. הוא מפחד לעשות את מה שעשה צביקה כהן, לדוגמא, בירושלים".

דוד מבקש להדגיש שלא מדובר בהורים בעייתיים ולא בבעלי תשובה אלא בבתים חרדים, אברכים לכל דבר, שבנותיהן לא התקבלו ללא שום סיבה מוצדקת.

מעיריית אלעד נמסר בתגובה: "אין לנו אלא לפעול ע"פ פסיקתם והוראתם של גדולי הדור שליט"א בהסכמה ותיאום עם משרד החינוך. אמרנו בעבר ונחזור על כך: לא ננוח עד שאחרונת הבנות תמצא את מקומה".