בשבוע שעבר הוסבר כי לשיטת מהריא"ז ענזיל, חתימה על חוזה ללא קריאה מקדימה של סעיפי ההסכם, יכולה להקים חיוב אישי לקיום החוזה. סיבת החיוב נובעת מההסכמה של החותם להתחייב על כלל סעיפי החוזה. ההתחייבות נובעת מכוח האמון שיש לחותם במנסח ההסכם, משום שחתימה ללא קריאת החוזה או ללא הבנה שלו, מעידה שהחותם נותן אמון מלא בעורך ההסכם.
לאור זאת ברור כי אמון החותם ניתן רק לגורם שאכן ניתן לסמוך עליו, כגון צד ג' ניטרלי שניסח את ההסכם ללא אינטרס אישי, אך במקרה שאחד מהצדדים ניסח את החוזה, אזי אין לראות בחתימה ללא קריאת החוזה מתן אמון במנסח, משום שברור שהמנסח ערך את ההסכם מתוך ראיית האינטרסים שלו ומתוך הטיית הניסוחים לטובתו.
לאור הנאמר שחתימה "עיוורת" מתוך אמון במנסח יוצרת חיוב חוזי, יש לדון מהו היקף החיוב, ובהקשר לאלו מאפיינים של התחייבות היא חלה. כמו כן יש לדון מה תוקפם של סעיפי חיוב לא שגרתיים או סעיפי חיוב העומדים בניגוד לדיני הממונות של התורה.
תנאי אחיד הנוגד את ההיגיון
הגמרא (כתובות עט: ) מביאה את תקנת שמואל אשר ביקש להתמודד עם תופעת הברחת קרקעות. אישה שהייתה מעוניינת לשמור על נכסיה ולא "להכניסם" לנישואין, הייתה כותבת שטר מתנה בו היא מקנה את נכסיה לקרוב משפחה או אדם נאמן. באמצעות הליך המתנה האישה נישאה כאשר למראית עין אין נכסים בבעלותה. שמואל הורה לקורע כל שטר מתנה שמהותו הוא הברחת נכסים. הגמרא מבארת שלשטר הברחה אין תוקף קנייני, משום שהעברת זכויות צריכה להיעשות מתוך גמירות דעת מלאה, ברור לכל כי אדם אינו מתנתק סתם כך מזכויותיו הממוניות ואין אדם מעביר את נכסיו לאחרים ללא תמורה, לכן ניתן לקבוע בוודאות כי הליך המתנה נועד רק כדי להסוות את הזכויות אך לא להקנותם לנמען המתנה.
למרות שניתן לקבוע באפן וודאי שנתינת המתנה סמוך לנישואין נועדה להסוות את הנכסים, כתב הרא"ה (הובאו דבריו בר"ן כתובות עמ' לז: בדפי הרי"ף ) שיש להבחין באיזו לשון נכתב שטר המתנה. אם השטר נכתב בלשון מקובלת וסטנדרטית, אזי הנסיבות שאופפות את הליך המתנה, יכולים לקבוע שהשטר נועד לשם הברחה, אך ניסוח שאינו אופייני לשטרי מתנה, כגון שטר שיש בו אלמנטים ניסוחיים המדגישים את הענקת המתנה, אזי ניתן יהיה לקבוע שהמתנה ניתנה מתוך רצון מלא. כדוגמא לניסוח מיוחד שאינו אופייני לשטרי מתנה, הרא"ה נותן את הלשון " מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנה עולמית".
לאור דברי הרא"ה כתב הרשב"א (דבריו הובאו בר"ן עמ' לז: בדפי הרי"ף) כי כיום שנוהגים להשתמש תדיר בלשון "מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנה עולמית" , אזי ניסוח זה משמש כייפוי לשון השטר(שופרא דשטרא) וממילא אין בו כדי להוכיח את אמיתות נתינת המתנה. על כן רק במקרה שנותנת המתנה תשתמש בניסוח חד משמעי ניתן יהיה לקבוע שהשטר אכן נועד להקניית הנכסים.
הגמרא (ב"ב סט: ) אומרת שאומנם מכירת שדה כוללת גם את הצומח והעצים שבתוכה, אך ראוי לערוך רישום של תוספי העסקה ולציין את סוגי העצים והצומח שבשדה. הרחבת הפירוט מוגדרת כחיזוק וייפוי כוחו של השטר. בלשון הגמרא מושג זה מוגדר כ"שופרא דשטרא". כך ביאר גם הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק יב' הלכ' טז) שכל תוספת כתיבה שאין לה משמעות הלכתית חוזית, יש בה תוספת ייפוי ונוי לשטר.
לאור הדברים כתבו הפוסקים שאומנם כולי עלמא יסכימו שנתינת כל הנכסים במתנה לאחר היא משוללת כל היגיון, אך בכל זאת הורו הרא"ה והרשב"א שאם נותן המתנה ינסח את שטרו בלשון חד משמעית שאיננה שגרתית, אזי הניסוח המיוחד יוכל לשמש כראיה שהמתנה ניתנה בדעת מלאה ומתוך רצון כנה להעביר את הזכויות בנכסים לאדם אחר.
מתוך הדברים ניתן להסיק שסעיף העוסק בתנאי שהוא משולל כל היגיון, אך הסעיף נוסח באופן שאינו מקובל או שהסעיף נוסח באופן המדגיש את פרטי החיוב, ניתן לטעון שיהיה בו כדי ליצור התחייבות חוזית מלאה. לעומת זאת ניסוח שיגרתי או ניסוח שמשמש את החברה באופן תדיר, כנראה יהיה מוגדר כסעיף אחיד שיש בו שופרא דשטרא אך לא ברור שיהיה לו תוכן וכוח ליצור התחייבות חוזית.
תנאי אחיד הנוגד הלכה
הגמרא (בבא מציעא צד. ) אומרת שצדדים לחוזה יכולים להתנות ביניהם כל תנאי ממוני שיחפצו. החופש החוזי מתאפשר כל עוד ההתניות החוזיות אינן עומדות בסתירה לאיסורי תורה. לכן לא ניתן ליצור הסכמה משותפת של מתן וקבלת ריבית, משום שריבית אסורה מהתורה. למרות אי האפשרות להתנות על איסורי תורה, אומרת הגמרא שהתניה על דיני הממונות אפשרית.
להלכה נפסק (חו"מ סי' צז סעי' כג) שמסדרין לבעל חוב. משמעות ההלכה כי גם בעל חוב אשר כופים אותו לפרוע את חובו ולמסור את כל נכסיו לנושה, בכל זאת קיימת רשימת פריטים מסוימת שלא ניתן לעקל אותם ולא ניתן לגבות מהם. על פי ההלכה אין לעקל כלי אומנות ולהשאיר את החייב ללא יכולת להתפרנס. כמו כן אין לגבות מבגדי הלווה אשר משמשים כסות לגופו וכדו'.
למרות הוראה מפורשת זו, נפסק להלכה (חו"מ סי' צז סעי' כח ) שהלווה יכול להתנות בחוזה ההלוואה סידורי גביה מחמירים יותר. לכן אם הלווה מסכים מראש, אזי ניתן לגבות גם מפריטים אשר בדרך כלל נאסרים בעיקול וגביה. הסיבה שהחייב והנושה יכולים להתנות על הסדרי גביה עצמאיים, נובעת מכוח ההלכה אשר מתירה התניה חוזית משותפת על דיני הממונות (בניגוד לאיסורי תורה כמבואר לעיל).
אלא שההתניה החוזית העצמאית תהיה לכאורה תלויה בניסוח ובאופן הסכמת הצדדים. הרשב"א(מובא בבית יוסף אהע"ז סימן סו ) דן בכתובה אשר נכתב בה תנאי גביה חריג. התנאי בכתובה אפשר גביה "אפילו מגלימא דאכתפאי " – גביה מכלל נכסי הבעל ואפילו מהבגדים שעל גופו. אומנם התניה זו עומדת בסתירה לדין של "מסדרין לבעל חוב" המחייב להשאיר מחיה מינימאלית לחייב , אך התניה כזו יכולה לקבל תוקף, משום שבהסכמת הצדדים ניתן לוותר על זכות ממונית שההלכה מקנה לחייב.
הרשב"א פסק שיש לסייג את חלות התנאי " אפילו מגלימא דאכתפאי" רק למקומות שאין בהם מנהג לכתוב בכתובה " אפילו מגלימא דאכתפאי", משום שבמקרים אלו ניתן לזהות את חריגות ההסכמה ולהסיק שההסכמה להסדר החריג נעשתה מתוך ויתור מודע על ההסדר ההלכתי, תוך קבלת הסדר משותף אחר.
אבל במקומות שבהם נהגו לכתוב באופן שיגרתי תנאי גביה של "אפילו מגלימא דאכתפאי", אזי לא ניתן לראות בסעיף כזה הסכמה לוותר על הזכות שמגינה על החייב ואוסרת את עיקול הכסות שעל גופו.
לאור הדברים יש פוסקים הסוברים שחוזה אחיד אשר מתאפיין בניסוח אחיד שאינו ספציפי ללקוח מסוים, לא ניתן להציב בו תנאים הנוגדים את ההלכה וכן לא ניתן להציב בו תנאים שאינם עולים עם היגיון צרכני מקובל.
אבל אם אחד הצדדים שינה את ניסוח ההסכם והכניס לחוזה התניות שעומדות בניגוד לדיני הממונות או התניות שאינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון הצרכני, אזי ייתכן שלהתחייבויות הללו יהיה תוקף חוזי מלא. ההתחייבות החוזית תוכח רק בתנאי ששינוי הניסוח מעיד באופן מובהק וברור שהצדדים מקבלים על עצמם הסדר שונה מדין התורה. הסדר שונה הוא כל הסדר אשר יש בו ויתור על זכות ממונית שההלכה מקנה לאחד מהצדדים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות ותיאום שיעורים: stern1416@gmail.com