אאא

    "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" (דברים כ"ח פסוקים מ"ז - מ"ח)

    מדברי הכתוב הללו - המצויים בפרשת הקללות המופיעה בפרשתנו, אנו למדים שהתורה מציבה בפני היהודי "רַף גבוה". לא די בכך שיעבוד את האלוקים וידקדק במצוותיו, קלה - כחמורה, אלא בנוסף לכך, הוא נדרש לעשות זאת - בשמחה!

    אכן, מצינו שיש חשיבות גדולה לעבודת ה' בשמחה, כמו שנאמר: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק), וביאר רבנו בחיי בפרשתנו: "לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה - מצוה בפני עצמה. מלבד השכר שיש לו על המצוה, יש לו שכר על השמחה". וכידוע, רבי נחמן מברסלב העלה על נס את מעלת השמחה, באומרו: "מצוה גדולה - להיות בשמחה תמיד".

    אחר כל הדברים האלה, עדיין יש להבין: מדוע החמירה התורה בעניין השמחה? עד כדי כך - שמי שעובד את ה' שלא-בשמחה, צפוי לו - סוף עצוּב, כי אז יבואו עליו כל הקללות המפורטות.

    יתרה מכך, הרי שמחה היא "רֶגֶשׁ" שאינו נמצא תחת שליטתו של האדם, ויאמר המאמין: "ואם אני עָצוּב, האם זו אשמתי?" משל למה הדבר דומה: למנהל עבודה שאינו מסתפק בכך שהעובד מבצע את כל הוראותיו - על הצד היותר טוב, אלא הוא דורש ממנו לעשות זאת עם "חיוך על הפנים" ולשמוח בעבודה.

    וכבר תמה בזה ה"בית יצחק": "ההֶרְגֵּשׁ בזה הכתוב - מבואר, דמשמע מזה, דבאמת עבד את ה' - רק לא עבדו כראוי, דהיינו - בשמחה ובטוב לבב. וכי עבור זה יבוא עליו התוכחה? אתמהה!" וכן ה"שם משמואל" (פרשת "לך לך"): "למה בשביל העדר השמחה - שאין בזה לא כרת ולא מיתת בית דין, יגדל כל כך העונש?"

   רבי יעקב קראנץ "המגיד מדובנה" (בפרשת "נצבים") מפרש את תוכחת הנביא: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב - כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מ"ג). לדבריו, מדובר באותם אנשים המתאמצים וסובלים בקיום התורה והמצוות, ועליהם אומר הכתוב: "ולא אותי קראת יעקב - יען כי יגעת בי ישראל, הלא בעבודה שלי נאמר: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" (דברים ל), ומה זה יגעת? מדוע אתה עייף ויגע כל כך?" מי שחש "קושי" בעבודת ה', הרי סימן מובהק שהוא לא עושה זאת נכון, כי עבודת האלוקים - אינה מייגעת, ולא דורשת מאמץ.

    כתוספת לדבריו, ניתן לדייק את לשון הכתוב: "כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל", משמע, כאשר מדובר בעיסוקים החביבים עליך - אין אתה יגע. ודווקא "בִּי" - בעיסוק הרוחני, אתה מוצא יגיעה. אם כן, הדבר מעיד על "סולם ערכים לקוי".

    על מנת לחדד זאת, נציין את דברי רבי אליהו לופיאן בספרו "לב אליהו" המבאר, שהשמקיים את המצוות בלא שום חדווה הרי זו "מצות אנשים מלוּמדה". פעמים רבות, הוא עושה רק משום שכך לימדו וחינכו אותו לעשות, ומתוך הרגל נעשה אצלו הדבר "טבע שֵׁנִי, ללא פנימיות והבנה - כמו כלב מְאוּלָּף".

    משמע מדבריו, ש"השמחה" אינה רק "תוספת יפה" למצוה, אלא זו מצוה מסוג שונה - באיכות גבוהה הרבה יותר. השמחה היא המַדָּד - האם האדם רוצה לעשות או שהוא עושה תחת כפיה, אבל הוא עצמו - לא מעוניין. ו"הרצון" הוא ביטוי לאדם עצמו: אם הוא שמח בכך, הרי שהמעשה נזקף לזכותו, אך אם הוא שמח בכך, משמע, שהוא אינו רוצה במצוה, אלא עושה מתוך אילוץ והכרח, וממילא אי אפשר לייחס אליו את המעשה.

    יתירה מכך, "שמחה" היא הבעת רגש כן היוצא מקירות לבו של האדם, שמחה אמיתית אינה יכולה להיות "הצגה", ואי אפשר "לזייף" אותה, ומי שהוא מלא חדווה בעת עשיית מצוה, הרי הוא חושף בכך את רצונו השלם לקיים את רצון הבורא - לא מתוך כפיה.

    משום כך, האדם נבחן על פי מה שגורם לו שמחה: אמור לי מה מְשַׂמֵּחַ אותך, ואוֹמר לך - מי אתה? כי השמחה "שִׁיקּוּף" לפנימיותו של האדם, החושפת את צפונות ליבו.

    על פי זה, מאיר אירוע נוסף בסוף הפרשה. משה מעיד: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (פרק כ"ט) רש"י מבאר: עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב: וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי (לקמן ל"א), באו כל ישראל לפני משה, ואמרו לו: משה רבנו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר: לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם וגו' (לעיל כ"ז), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".

    רוצה לומר, האדם נמדד על פי "הרגעים הקטנים" שלו, ולפי התגובות הסְפּוֹנְטָניּוֹת - מה גורם לו שמחה? ומה מכעיס אותו? דווקא "המריבה" של בני ישראל - החשש שלהם מאיבוד התורה לטובת בני לוי - העיד על פנימיותם, ולמד משה רבנו על רצונם האמיתי: "הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום", ועל כך הוא שמח.

    מעתה, מתבארים לנו דברי חז"ל: "אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו" (עירובין ס"ה:). לדברינו, האדם ניכר - לא רק בצורה שבה הוא כועס, אלא גם "הסיבה" שגרמה לו לכעוס - מעידה על אישיותו. ועל אותו הדרך - גם המשך דברי הגמרא: "ואמרי ליה - אף בשחקו", כלומר, האדם נבחן וניכר - על ידי האירועים - שגורמים לו שחוק ושמחה.