אאא

בשבוע שעבר עסקנו בחובה ההלכתית להתפייס ולבקש סליחה.  חיוב בקשת הסליחה חל באם פגענו באנשים הרחוקים והקרובים לנו כאחד. לכן נהגו לבקש מחילה מבני הבית, מההורים, חברותא ללימודים, עמיתים לעבודה וכדו' אשר הפגיעה בהם מצויה.

בקשת הסליחה צריכה לכתחילה להיעשות על ידי הפוגע בעצמו, לכן ראוי שמבקש הסליחה יפנה אל הנפגע וידבר על ליבו שיאות למחול לו. דין זה נפסק להלכה במשנה ברורה (או"ח סי' תרו' סע"ק ב) "ונכון שילך בעצמו אליו, ולא ישלח תחילה אמצעי שירצה לקבל פיוסים. ואם קשה עליו לילך בעצמו תחילה או שיודע שיותר קרוב הפיוס על ידי איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות על ידי אמצעי".

יש לעיין מדוע לכתחילה על הפוגע להעדיף את הפיוס הבלתי אמצעי. בקשת סליחה ישירה כרוכה במאמץ נפשי ובקושי לעמוד מול הנפגע. מדוע לא די במסירת דברי פיוס וכיבושין באמצעות שליח.

גמרא ירושלמי (יומא פרק ח' סוף הלכה ז) " שמואל אמר הדין דחטא על חבריה צריך למימר ליה סרחית עלך (חטאתי לך)"  מדברי הגמרא למד מהר"י בן חביב (גאון קדמון הובאו דבריו בב"ח ובעל פירוש "הכותב" על העין יעקב) שעל הפוגע לבקש בעצמו וללא מתווך את סליחת הנפגע. לכן כתב מהר"י בן חביב כי שליחת מתווך לנפגע, בכדי שירכך את ליבו להתרצות ולקבל את דברי הפיוס הוא מנהג שאינו נכון.

בעל היפה מראה ( רבי שמואל יפה אשכנזי, גאון קדמון שספרו הודפס לראשנה בשנת ש"ן) חולק על דברי הכותב וסובר כי אין הכרח שהנפגע יפייס את הפגוע בעצמו, אלא העיקר שהנפגע ימחל על כאב ליבו וצערו.

ר' יצחק בלאזר זצ"ל בעל הכוכבי אור(מתלמידיו המובהקים של ר' ישראל סלנטר זצ"ל)  סובר שהצורך באמירת דברי הפיוס באופן אישי ולא באמצעות שליח, הוא תנאי הכרחי ויסודי בתשובה על עבירות שבין אדם לחבירו. לשיטתו, הקושי הנפשי ותחושת העלבון בעמידה מול הנפגע, הם חלק מהייסורים שמכפרים על החטא, לכן יש לבקש את סליחת הנפגע באופן אישי וללא מתווכים.

ייתכן לומר כי בעל היפה מראה שחולק על דברי הכותב,  סובר שלכתחילה ראוי לבקש את סליחת הנפגע שלא על ידי שליח, משום שעדיף לקיים מצווה בגופו, שהרי ראוי לאדם לקיים בעצמו את המצוות שהוא חייב בהם, ולא להניח את עול קיום המצווה להיעשות על ידי אחרים, אך אם הפוגע אינו מעוניין לקיים את טורח המצווה בגופו, ניתן לשלוח שליח, משום שמטרת בקשת המחילה היא ריצוי הנפגע וקבלת הסכמתו למחול על צער ליבו. 

על רקע הניסיון להסביר את נקודת המחלוקת שביןבעל היפה מראה ובעל פירוש הכותב כחולקים בשאלה, האם יש לבקש מחילה באופן עצמאי בכדי לקיים את המצווה בגופו או כחיוב שהוא חלק מכפרת העוון, ניתן לבאר את מחלוקתם באופן דומה אך מעט שונה.

המשנה (בבא קמא צ.) מביאה רשימת מעשים מבזים ומשפילים שיש עליהם תשלום דמי בושת. למעשים יש מכנה משותף של השפלה באמצעות מעשה פיסי כלפי הקרבן, כגון יריקה על גוף הקרבן, הסרת בגדיו באמצע רשות הרבים, הסרת כיסוי ראשה של אישה וכדו'.

הגמרא (בבא קמא צב. ) אומרת כי מלבד תשלום דמי הבושת על מעשי ההשפלה שמפורטים במשנה, יש על הפוגע לבקש את מחילת קרבן ההשפלה. נחלקו הראשונים מדוע בנוסף לתשלום דמי הבושת, הפוגע מחויב בפיוס קרבן ההשפלה.

רש"י סובר שאומנם על הבושה שנגרמה לקרבן בעת מעשה הביזוי, הפוגע משלם פיצוי ממוני, הנקרא דמי בושת, אבל מלבד גרימת הבושה בעת מעמד ההשפלה, הנפגע סובל מנזק נוסף הנמצא במתחם הנפשי - הפגיעה בכבוד האדם.

 ייתכן כי תחושת הבושה תחלוף כאשר האנשים שצפו בביזיונו ימשיכו לדרכם, אך הפגיעה בכבוד העצמי, עדיין פועמת בנבכי הנפש. התחושה האישית של האדם בינו לבין עצמו, קיימת לאורך זמן, למרות שהוא כבר אינו חש בביזיון הנגרם מבני אדם שצפו בהשפלתו.

על רמיסת הכבוד והכאב הכרוך בה, יש לפצות, זהו נזק וסבל נפשי. אומנם לא נקבע לו פיצוי ממוני, אך יש לרצות את הנפגע על סבלו הנפשי. לכן אומרת הגמרא שאפילו אם הפוגע יביא כקרבנות לפני ה' את כל אילי נביות שבעולם, ללא ריצוי הנפגע וקבלת מחילתו, אין לפוגע כפרה ומחילה על חטאו.

הראב"ד חולק על ביאור רש"י וסובר כי תשלום דמי הבושת מכסים את כלל הנזקים והם מהווים פיצוי מלא על כלל הפגיעות שהתרחשו. לכן סובר הראב"ד שלאחר תשלום דמי הבושת אין רכיב נזק נוסף הנקרא צער נפשי, שדורש שיפוי בממון או בריצוי דברים.

את דבריו מבסס הראב"ד על אופן חישוב דמי הבושת, שנעשים  על ידי בדיקה כמה ממון שווה לאדם לקבל בכדי לעבור השפלה יזומה בדומה להשפלה שעבר הקרבן. לטענת הראב"ד אופי החישוב כבר מגלם בתוכו את הפיצוי על הבושה ואת הפיצוי על הפגיעה בכבוד, שהרי אדם בר דעת לוקח בחשבון את מכלול הנזקים ואת כלל הפגיעות בטרם הוא נוקב בסכום דמי הפיצוי על ההשפלה היזומה.

לאור זאת סובר הראב"ד שבקשת הסליחה מהנפגע שהושפל, מגיעה על רקע חטא הפגיעה, ששייך לקבוצת העבירות שבן אדם לחבירו. מלבד הפיצוי על גרימת נזקים נפשיים של ביזוי ופגיעה בכבוד האדם, הפוגע חטא כלפי הקב"ה בכך שעבר על עבירת בין אדם לחבירו, לכן הפוגע נצרך לבקש את מחילת הנפגע וזאת ללא כל קשר לפיצוי על הנזקים האחרים שהוא גרם לנפגע.

מחלוקת רש"י והראב"ד מעלה הבנה חדשה במטרת בקשת הסליחה מהנפגע. לשיטת רש"י דברי הפיוס ובקשת הסליחה משמשים כמעין תשלום ופיצוי על הצער הנפשי, אך לשיטת הראב"ד בקשת הסליחה היא חלק מהמנגנון של החזרה בתשובה, על קבוצת העבירות שבין אדם לחבירו.

לאור הדברים ניתן לומר כי רבי שמואל יפה אשכנזי בעל היפה מראה סובר כשיטת רש"י שבקשת הסליחה היא מעין תשלום ופיצוי על נזקים נפשיים שנגרמו לנפגע, ממילא אין צורך דווקני שהפוגע ייגש בעצמו אל הנפגע וידבר על ליבו, הפוגע יכול לשלוח לו את " התשלום והפיצוי " בדמות דברי הנחמה והפיוס, גם באמצעות שליח, משום שבין הפוגע לנפגע קיים מעין חשבון ממוני פתוח, שניתן לסוגרו באמצעות פיוס, ולאו דווקא באמצעות תשלומי ממון.

אבל המהר"י בן חביב בעל פירוש הכותב סובר כשיטת הראב"ד שבקשת הסליחה היא חלק מרכיבי מנגנון התשובה על עבירות שבין אדם לחבירו. על כן קיימת דרישה הלכתית שהפוגע בעצמו ייגש אל הנפגע וידבר על ליבו דברי פיוס.

ייתכן שבנקודה זו נוכל להטעים את סברת המהר"י בן חביב בדברי ר' יצחק בלאזר שהקושי הנפשי בבקשת הסליחה הוא חלק מהכפרה, אך גם ללא סברה זו , ניתן לומר שבקשת הסליחה היא חלק ממנגנון התשובה , ועל כן כמו שהמתוודה לפני ה' על חטאיו, אינו יכול לשלוח שליח שיתוודה במקומו ויבקש מחילה מאת ה' יתברך, כך הפוגע בחברו  צריך להתוודות בעצמו לפני הנפגע, ואין הוא יכול לשלוח מתווך במקומו.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה

לתגובות ותיאום שיעורים stern1416@gmail.com

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל