אאא

חג הסוכות השנה מיוחד בכאב הנגרם משפיכות הדמים, קודם זו של משפחת הנקין ועתה של הרב לביא ושל אהרן בנט. כבר שמענו דוברים המתיחסים לכך שדמם נשפך כמים. מלים אלו ילוו אותנו (לפחות את האשכנזים) בעוד יום כאשר נתפלל על הגשם. כך הוא נוסח הפיוט של תפילת הגשם:

זכור הנולד בבשורת יוקח נא מעט מים, ושחת להורו לשחטו לשפוך דמו כמים.

שורה זו מתיחסת לעקדת יצחק. אברהם נתבשר על לידת יצחק במעמד בו הציע לשלשת המלאכים לקחת מעט מים ולרחוץ רגליהם (בראשית יח,ד). ה' אמר לאביו (שחת, בשין שמאלית, להורו, לאביו) לשפוך דמו כמים בעקדת יצחק. אלא שכפי שאנו יודעים ציווי זה לא מומש, ודמו של יצחק לא נשפך כמים.

שורה זו יש להנגיד לשורה החותמת של הפיוט:

זכור שנים עשר שבטים שהעברת בגזרת מים... תולדותם נשפך דמם עליך כמים.

הזכרון האחרון ברשימת הזכרונות שבזכותם אנו מבקשים על המים הם השבטים שעברו בים סוף. לגבי תולדות השבטים, הלא הם עם ישראל לדורותיו, אומר הפיטן שדמם נשפך עליך כמים. אם כן, עם ישראל לדורותיו בעצם זוכה למדרגה גבוהה יותר מזו של יצחק. על יצחק היה ציווי לשפוך דמו כמים, ציווי שלא מומש. עם ישראל, לעומת זאת, שופך את דמו כמים, ובזכות זה אנו מבקשים בשמיני עצרת על המים.

מציאות חדשה – קרבנות המקדש

שפיכות הדם כמים היא חלק מתולדות עם ישראל לדורותיו. אך יש משהו מיוחד בשפיכות הדמים של הימים האחרונים, הן מבחינת העיתוי והן מבחינת ההקשר הפוליטי וההיסטורי שבתוכו היא מתרחשת.

הקדושים הנרצחים נרצחו לא רק על שום יהדותם, או על שום אחיזתם בארץ ישראל, אלא כפועל יוצא של שקרים שסופרו לצבור הערבי על ידי מנהיגיו הדתיים בנוגע לכוונותיהם של יהודים בהר הבית. גם אם מה שסופר הוא שקר, מאחורי שקרים אלו עומד הקשר המתמשך של עם ישראל למקום המקדש ושאיפתו לבנינו העתידי. הקרבנות האחרונים הם במובן ישיר ומידי קרבנות מקדש, באופן המיחד אותם אולי מכל התולדות שדמם נשפך כמים.

כאשר אנו חותרים למצוא משמעות לדמם של הנרצחים שנשפך אי אפשר להתעלם מן ההקשר של ההסתה ושילהוב הרוחות שבמוקדם הזיקה היהודית למקום ולחזון המקדש. מה שמביא אותנו לנקודה המאפיינת השניה: שפיכות דמים זו התרחשה בחג הסוכות, שלו זיקה מיוחדת למקדש. אחד הביטויים המיחדים את חגיגת סוכות במקדש הוא טקס ניסוך המים, שעל פי כוונתו הפשוטה גם הוא תפילה על הגשם לשנה הקרובה.

אין אנו מקיימים יותר את טקס ניסוך המים (למרות שאנו מקיימים זכר לשמחה שבאה בעקבותיו, בשמחת בית השואבה), ואף אין אנו מזכירים אותו בתפילתנו. אך כאשר אנו באים להתפלל מחר על הגשם, אנו מציינים משהו שהוא עוד יותר מניסוך המים, את ניסוך הדם שנשפך כמים על ידי הקרבנות האחרונים.

ההרוגים כקרבנות

אנו רגילים לדבר על "קרבנות" כאשר אנו מדברים על חללי טרור ומלחמות. במידה רבה, השימוש שלנו הוא פיגורטיבי ושאול מתחום המקדש. בדרך כלל איננו חושבים על חללי טרור כקרבנות באותו מובן שאנו חושבים על הקרבנות שבבית המקדש. הלא, כך לימדונו, התורה דוחה קרבן אדם, כפי שמלמדת פרשת העקדה עצמה שבסופה לא שחט אברהם את יצחק.

הזיקה ההדוקה שבין הקרבנות האחרונים לבין המקדש מזמינה אותנו לשאול האם ניתן לתאר שפיכת דם כמים במונחים של קרבנות ממש. הקטע (המבהיל) הבא מליקוטי מוהר"ן של ר' נחמן מברסלב (שיום פטירתו גם הוא חלק מחגיגות חג הסוכות) מאפשר לנו לפתח מושג של קרבנות ביחס להרוגים:

כשהנפשות עולות למעלה על ידי מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה, כי משם יצאו... ואזי מתעורר השתוקקות עליון ונעשה יחוד כידוע, ולפעמים בא לצורך זה הריגה, חס ושלום, שנהרגין, חס ושלום, כמה וכמה נפשות מישראל, כדי שיהיה יחוד על ידי נפשותיהם העולות למעלה, כי לפעמים צריכין אל היחוד הרבה נפשות מאד, חס ושלום, על כן בא הריגה, חס ושלום. (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה קס)

המושגים של יחוד ועלית השכינה מתארים את מהות המצוות ואת פעולת הקרבנות בבית המקדש. המקובלים מסבירים את תכלית המצוות בגרימת יחוד בעולם העליון, שממנו בא אחר כך השפע לעולמנו. החידוש המזעזע של ר' נחמן בקטע זה הוא שאותו תהליך מתרחש כאשר יש שפיכות דמים, וכך הוא מסביר בקטע הקודם את מותם של עשרת הרוגי מלכות. ר' נחמן מוסיף שלפעמים הריגה של נפשות רבות נצרכת על מנת לגרום יחוד זה. הוה אומר: גם אם אין אנו מקריבים קרבן אדם מרצון, בפועל דמנו שנשפך כמים הוא קרבן שאנו מקריבים בשביל אותו יחוד.

נמצאנו למדים שניתן לדבר על כל הריגה כסוג של קרבן, במשמעות מילולית. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כאשר הקרבנות נהרגים  בזיקה כה הדוקה למקום המקדש, הן באמונתם שלהם והן באמונת כלל ישראל. קרבנות המקדש מביאים לאותו יחוד עליון.

מה פרי הקרבן?

על פי הקבלה, כל יחוד עליון ממשיך שפע למטה. ברמה הפשוטה, השפע של חג הסוכות קשור למי הגשמים. אך ניסוך המים (והדם) והמשכת המים מלמעלה עשירים גם בסמלים קבליים. המים מסמלים את הדעת, כפי שאומר הנביא – מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיהו יא,ט). המים גם מסמלים על פי הקבלה את שפע האהבה. במקביל לגשם הפיסי נמשכות גם ברכות רוחניות מן המים המנוסכים, ומן הקרבנות הדומים להם.

אנו נמצאים במאבק עם כחות חושך, המפיצים שקר והנזונים משקר. מאבק זה לא ייפתר על ידי תגבורת שוטרים אלא על ידי תגבורת של דעת, ותגבורת של אהבה שתחליף ביום מן הימים את השנאה השוררת היום. כל קרבן שאנו מקריבים הוא קרבן עבור המשכת אותה דעת עליונה, דעת של רחמים, של חסד ושל אהבה. אין באפשרותנו לראות כיצד הקרבנות הכואבים שאנו מקריבים יחישו את היום שבו מלאה הארץ דעה את ה', כפי שאיננו מבינים מדוע וכיצד השכינה זקוקה לקרבנות אלו. אך אם אנו מוכנים להתיחס ברצינות לרעיון שדם שנשפך כמים פועל כקרבן, רשאים אנו גם לקוות ולהאמין שהפרי הנעלה ביותר שקרבנות יכולים להביא, הפרי של היחוד העליון, של דעת ורחמנות, הוא הפרי שיצמח מתוך כל הכאבים והיסורים שלנו.