אאא

יש פעמים שהלב מפרפר מחרדה
ויש פעמים שהלב מפרפר מהתרגשות אדירה...

ראיתי אותכם היום, עם ישראל, בחורים שלי, והלב חשב להתפקע.

שחור לבן
מזוודה
וטוהר אינסופי.

סמוך לישיבה ירדתם מהרכב לתקופה ארוכה
מתחמקים מהנשיקה בבושה
סמוקים מהתרגשות ואולי גם ממעמסה.

באתם ברגל עם השקיות ביד,
אלו ששייכות רק ללבושים במדים..

והכל כל כך עדין. דבק במטרה
דמיינתי על ראשכם כתר של תורה.

על כל אחד היה כתר של אצילות
כתר של שמירה, של התחדשות
והדמעות זלגו בחופשיות...

על איך שהעולם הזה שלכם כל כך מיוחד
וכל כך שונה
וכל כך בלתי ניתן להסבר
רק להרגיש, לחוש, להיות חלק מזה.

לראות עיניים זורחות חוזרות בערב
לשמוע חידוש וסוגיה
להאזין בדממה לוויכוח על דרכה של תורה.

בתוך כל הצבעוני הזה שבעולם
מגיחים השחור לבן...

ומקדמים אותנו בלי לנוח,
לטוב הנכון, לתורה, למשיח.

והלב ממשיך לדפוק כמו פטישים
אבא!!! תשמור עליהם! שישמרו עלינו, לעולמים.