אאא

אני מאמין באמונה שלימה, ששום ערבי ושום סכין או גרזן, לא נוקפים עצמם למטה, אלא אם כן מכריזים על כך מלמעלה.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל שנייה וכל נשימה או נשיפה, וכל תזוזה, אפילו של נמלה, הכול בגזרת עליון. אצל השם יתברך אין רגע של טעות או בלבול או היסח הדעת; הכול ספור ומדוד ומושגח.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל מה שאני רואה בעיניים של בשר ודם - זו לא המציאות האמתית. ושאין שום מקום שאין בו השם יתברך.

אני מאמין באמונה שלימה, שכל הקדושים הי"ד שנרצחו בשל היותם יהודים, זוכים לנחול היכלות של אור ושל טוב, שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער.

אני מאמין באמונה שלימה, שביאת משיח זה לא דבר מפחיד. משיח הוא גואל! לא שדים מחכים לי שם; אלא אבא גדול שאנחנו מתגעגעים זה לזה כבר שנים ואני מחכה לו בכל יום.

שיבוא.

אחד הסיפורים שמזכיר לי שאין שום קשר בין מה שאנחנו רואים לבין המציאות, זה סיפור שסיפר ר' שלום שבדרון על יהודי צעיר בשואה.

הוא הגיע לאושוויץ עם אביו ואימו, אחיו ואחיותיו, ואחרי הסלקציה נשאר בודד ב"מי לחיים". מיד לאחר המיון הנורא הוא נלקח ביחד עם עוד שבעה עשר יהודים צעירים כדי לצאת לעבודת הכפייה. אבל בטרם ניתן להם ההכשר לעבוד – הם נצטווו כולם להתפשט מכל בגדיהם ולקפוץ עירומים לתוך בור של מים שנמהל בכמות גבוהה של קרבול חריף וצורב ביותר.

ודווקא שם, בתוך החומר הנורא הזה, מצא אותו יהודי את השם יתברך.

"ריבונו של עולם", הוא אמר, "היו לי אב ואם, שני אחים ושלוש אחיות, ועכשיו אין לי כבר אף אחד! אין אבא, אין אימא, אין אחים ואין אחיות! אבל עוד נשארתי בבגדים שלי, אלא שעכשיו גם זה כבר אין לי. נותרתי עירום. ומה עוד נשאר לי?

אם כן, 'מבשרי אחזה אלו-ק'! אם נשארתי בלא כלום, רק עם בשרי, כי אז הלא אני רואה אותך, ריבונו של עולם; אני איתך, ואתה איתי, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני! ואם כן, מה חסר לי?"

"באותו רגע" סיפר היהודי, "התחלתי להרגיש תענוג גדול שכמותו לא חשתי בכל ימי חיי. חבריי לסבל עמדו בחוץ וצעקו אליי: 'מה אתה משתהה שם, בקרבול החריף והנורא?! מהר וצא מהגיהינום!'.

"אבל אני," הוא מעיד "הרגשתי בגן עדן..".

לחשוב על זה, לחשוב על איך זה נראה מבחוץ.

ועל איך זה היה מבפנים.

ולהבין.

שאנחנו לא מבינים.

 

נראה לי שאחד הדברים הכי יפים של ימות המשיח, יהיה אגף כזה שעל שער הכניסה אליו ייכתב באותיות של אש: "הרוגים ושרופים על ייחוד קדושת שמך".

אני לא מנסה לדמיין איך הוא ייראה, האגף הזה, קל וחומר שלא איך ייראו כל השוכנים בו. זה אור אלוקי שאין לי כלים לצייר בכלל.

אני רק חושב על הביקור שלנו שם.

אחרי החיבוק של השם, שייכנס אל כל אחד מאתנו לעומק עומקים, וינחם וישמח, כימות עיניתנו, נישלח, כולנו, כל מבוהלי וחרדי עקבתא דמשיחא, להירגע באגף ה'הרוגים ושרופים'.

הם יישבו שם באיזה אולם אחד ענק. כולם. החל מרבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות, דרך שרופי האינקוויזיציה, טבוחי מסעי הצלב, ששת מיליון קדושי השואה וכל נרצחי פיגועי מטעני החבלהגרזניםסכיניםחטיפהדריסה, הם יישבו שם. כל אלה שנשרפו ונקצצו ונטבחו. כל אלה שיירו בהם כדורים וכרתו להם איברים ועשו מהם סבונים או אפר או דם. בלי דמעות.

והם יהיו שלמים. ויפים. ומאירים. כמו שאני אפילו לא מנסה לדמיין, כי זה לא נמצא לי בכלל במקיפים.

ליד כל אחד מהם יעמוד העיתון שמדווח על מותו הטראגי; מי באש ומי במשרפות, מי בסכינים ומי במסרקות, מי בקטיושות ומי ברובים, מי בתאי הגזים ומי בגרזנים; תיאור כזה מצמרר, כמו שאנחנו מכירים. איך הוא נלחם ואיך הוא צעק ואיך הוא פרפר אל מותו, או איך הוא אפילו לא נלחם ואפילו לא צעק, אלא נפל מיד בשלולית של דם. איך הגוף שלו נבתר לגזרים, או נעשה אפר ושאריות של שומנים. איך הוא נקטף ממש באמצע, בשיא הפריחה והנעורים, ועלה בסערה למרומים.

כל תיאורי האבל והזוועה. כל הציורים.

והם יישבו שם, מחויכים, חיוך שחציו אירוניה וחציו רחמים. עליי. עלינו. שלא יודעים.

אנחנו נעבור אחד אחד, נקרא את התיעוד העיתונאי המסקר את הריגתו, ואז ננעץ בו מבט מצפה.

והוא יספר.

הוא יספר מה היה באמת.

וזה יהיה סיפור אחר.

הוא יספר איך באמת זה היהמה הוא באמת הרגישמה באמת קרה.

בתאי הגזים שבאושוויץ, או בבית הכנסת בהר נוף תשע"ה. באוטובוסים המופצצים מימי האינתיפאדה השנייה, בסמטאות העיר העתיקה, או במכונית של משפחת הנקין תשע"ו.

הוא יספר.

ואנחנו נקשיב.

ונאמין.

ונתרגש.

ונדמע.

ונרגע.