אאא

"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך". 20 שנה להודעה הדרמטית של הרל"ש דאז איתן הבר על רצח רבין. וואו איך הזמן טס.

הייתי כמעט בן 12, הדיבורים נגד אוסלו ורבין היו קצת אלימים, אבל הזכרונות קצת עמומים. למפרע הבנתי שגל ההסתה הזה חרג מכל פרופורציה, אבל מי ידע אז מה זה הסתה.

בבוקר שאחרי הרצח, אמא העירה אותי בשעה 6:30, אולי קצת אחרי. "אלי בוקר טוב" היא אמרה וכילד עצלן אפילו לא פקחתי עין. אחרי רגע הוסיפה בקול נמוך, קצת עצוב אפילו "אלי, רצחו את רבין".

אני זוכר את סיבוב הראש הפתאומי מהכרית לעבר המבט של אמא ואמרתי בקול עייף אבל שמח "יש!"

"מה יש?" היא ענתה מופתעת "אבא כמעט בכה"

ואז משהו נסדק בי. משהו באמונה, בתאוריה הזו שרבין רוצח היהודים, זה שכל יום שהוא חי הוא אסון לישראל, התנפץ. החזרתי את הראש לכרית והרגשתי עצב.

אני חושב שבין אינסטינקט הצהלה לשמע בשורת מותו של רבין, לבין מה שהרגשתי בפועל היה איזה פער. כי לא באמת שמחתי, אבל הרגשתי שזה הרי מה שכולם רוצים, לא?

אז זהו שלא. אבל רק אז הבנתי לראשונה – בצורה חדה את המושג 'פרופורציות'.

• • •

תודה לאל בזמנו הטכנולוגיה שאחזנו בין האצבעות היו מקלדת מחשב ומשחקים בנוסח דיגר, או מקסימום גולדן-אקס, כך שנחסכו מאתנו תמונות הזוועה מהפיגועים בתל אביב. אבל חוסר הבטחון שלט בכל פינה, כפי שהיטיב להגדיר ראש השב"כ כרמי גילון ("שומרי הסף", דרור מורה): "ואתה בעצם חושב על זה. אתה בלב דיזינגוף בתל אביב, על האוטובוס יכלה להיות בתי, חמותי, חבר שלי. פה בדיזינגוף, לב דיזינגוף... אלה הרגעים שאתה מרגיש מאוד מאוד לבד". בבית הספר תרגלו אתנו איך להתנהג עם תיק חשוד או אפילו סתם אבטיח תמים על המדרכה כך שגם כילדים הרגשנו את השינוי במדד הלחץ.

גדלתי בעיר פריפריאלית - אור עקיבא, היו בה כמה קיצונים, פעילי כ"ך שמאוחר יותר גם נחקרו במשטרה בגלל פעולות כאלה ואחרות ובעיקר בגלל ההיסטריה שהשב"כ נכנס אליה.

 (צילום: עזריאל יצחקי)
בעידן הממים היום, תמונה של ראש ממשלה במדי אס-אס היא לא כזו יוצאת דופן כמו המשמעות שנתנו לזה אז. תמונת רבין במדי נאצי שהופצה לפני הרצח (צילום: פלאש 90)
הגדלה

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

אבל אני צעקתי "יש!" ולא הבנתי שגם אם אני שומע מסביב קולות התנגדות קיצוניים לרבין, זה לא אומר שבאמת מייחלים למותו. כאילו אולי כן בצורה טבעית, אבל לא לרצח שלו, בטח שלא על ידי יהודי בן עמו.

הסכמי אוסלו בהכוונתו של יצחק רבין היו טעות בעיני רבים, גם מהצד השמאלי של המפה. הם לא הביאו שלום ולא בטחון, מצד שני לא היה אח ורע להסתה הפרועה נגד רבין. בעידן הממים היום תמונה של ביבי במדי אס-אס היא לא כזו יוצאת דופן כמו המשמעות שנתנו לזה אז. 

אבל גם היום הגבולות חייבים להיות ברורים בין אם זה אוהד שמתריס נגד קבוצת כדורגל יריבה ואיחולי מוות לשחקן שנוא ובין אם זה חרדי שגיוס הבן של השכנים לא עומד עם הרגלי החינוך שלו. כי הדור הצעיר לא יודע למתוח את הקו בין המילים החריפות, לבין פגיעה פיזית באותו שחקן או יריקה על החייל. 

ה"יש!" בקול העורב שבקע מגרוני אחרי לילה ארוך של שינה עדיין מהדהד בי. מפריע. 20 שנה אני אוגר נקיפות מצפון על תגובה לא רציונלית. מצד שני בלעדי אותה פליטת פה, לא הייתי מבין בגיל כה מוקדם שחייבים למתוח קו בין דעות לבין הגזמה פרועה.

  • הכותב הוא עיתונאי ב"ידיעות הדרום" מבית ידיעות תקשורת